פסטיבל טרומסו 2022: הכיתה של מר בכמן

(שם הסרט במקור: Herr Bachmann und seine Klasse)

כמו עם "עלי ואווה", גם הסרט הזה הוא השלמה לסרטים שפספסתי בשנה שעברה. מדובר באחד הסרטים המוערכים ביותר בסצנת הפסטיבלים העולמית בשנה שעברה, והוא גם הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. הסרט הזה גם זכה בפרס האקדמיה הגרמנית לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (כתבתי על זה כאן).

ואחרי כל זה, מדובר בסרט…נחמד. וזהו.וזאת בעיה. כי מדובר גם בסרט מאוד מאוד ארוך. למעלה משלוש שעות וחצי. בגרמנית. מצד אחד, צריך לומר שלא השתעממתי לשנייה, והילדים נעימים, והמורה (מר בכמן משם הסרט) מכיל ואמפטי לכולם, אבל סרט של שלוש שעות וחצי דורש השקעה לא קטנה מצד הקהל, ולי, כקהל, מגיע בתמורה יותר מ"נחמד".

כי אכן הסרט הזה מטיף לאהבת אדם, ולקבלת האחר לא משנה מי הוא. הילדים מגיעים מרקעים שונים (הסרט מתרחש בעיירה בגרמניה, אבל הילדים מגיעים ממשפחות ממוצא בולגרי, טורקי, רוסי, וגם גרמני), ומר בכמן מעודד אותם לחבק את הזהות החצויה שלהם, מעודד אחרים לקבל את חבריהם לא משנה מאיפה באו.

אבל הסרט הזה הוא אוסף (מאוד מאוד) ארוך של אפיזודות שאינן קשורות אחת לשנייה. למשל: יש סצנה שבה אחת הנערות (בערך בת 12) מנסה להסביר למורה למה הומוסקסואליות זה מגעיל, והוא, בתגובה, מאתגר אותה, מנסה לגרום לה להבין שהיא אולי לא לסבית, אבל זה לא אומר שאהבה חד מינית מגעילה באופן כללי.

וזהו. הסצנה הזאת הגיעה משום מקום, וחזרה לאותו שום מקום ממנו הגיעה. האם הנערה הזאת מפתחת רגשות אהבה כלפי מישהו או מישהי? האם היא מכירה מישהו או מישהי כזה או כזאת? זה לא בסרט.

וכך הסרט הזה הוא סדרה אינסופית של סצנות העוקבות אחרי המתרחש בכיתה של מר בכמן, ברובן מובלות על ידי אותו מר בכמן (ובחלקן הקטן על ידי שני מורים נוספים), אבל אין המשכיות בין סצנה לסצנה. יש כמה רגעים יפים ומרגשים, כמו רגע אחד שבו אחת הילדות מתבקשת לדבר על המשפחה שלה שנשארה מאחור, בבולגריה, והיא פורצת בבכי כאשר מתברר שהסבא האהוב שלה נפטר, ומר בכמן מעודד את הכיתה לנחם אותה. ועם זאת, כל האפיזודות האלו תלושות, ואין מעקב אחרי כמה סיפורים של כמה דמויות. אין נראטיב מוביל לסרט הזה. מה גם שבסרט הזה כמעט אין קלוז-אפים, כך שגם רגעים יפים שכאלו מתמסמסים ולא באמת סוחפים רגשית.

ואפילו מר בכמן עצמו: בהתחלת הסרט יש רגע שעוקב אחרי בכמן בדרכו הביתה. וזהו. הסרט מעולם לא נכנס אליו הביתה. רק ברגע מאוד מאוחר בסרט הוא מספר על ההיסטוריה של משפחתו, וזה מצטרף לסצנה אחרת של שיחה של בכמן עם מורה אחר על אפשרות שהוא יפרוש בקרוב. וזהו. שתי סצנות על החיים הפרטיים של מר בכמן (שעל שמו נקרא הסרט) ביותר משלוש שעות וחצי של סרט.

שלא לדבר על כך שהסרט לא ממש עוקב אחרי החיים של הילדים. אין ממש כניסה לסיפורים כלשהם שקורים לילדים. יש רק את הרגעים בכיתה, שהם נחמדים מעצם ההומניות שבה מוביל מר בכמן את הסיפורים, אבל זה לא באמת משאיר אצלי סימן, כי אין כאן מכשולים דרמטיים, ומן הסתם אין גם התגברות על המכשולים כדי לקחת אותי למסע רגשי.

אז כן, זה סרט ממש הומני ונחמד. אבל מסרט של שלוש שעות וחצי מותר לי לצפות ליותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s