פסטיבל טרומסו 2022: אימהות מקבילות

(שם הסרט במקור: Madres Paralelas)

הסרט החדש של פדרו אלמודובר. באמת שלא צריך לומר יותר מזה. כל אחד יודע בדיוק מה נקבל.

ובמידה מסוימת זה נכון. גם כאן, העיצוב האמנותי משכר חושים, הצבעים נהדרים, הכול משויף ומתוקתק, בדיוק כמו שכבר למדנו לצפות מהמאסטר הספרדי האהוב. ובכל זאת, צריך להוסיף: אלמודובר, שבמשך הרבה שנים נחשב הילד הרע, הוא כבר לא ילד. הוא כבר בן 71. והוא מביים בהתאם לגילו. הקצב מדוד, הרגש מגיע מלמטה בעדינות ובמקצועיות מאוד אפקטיבית, כמו שכבר למדתי להכיר ולאהוב מהבמאי המשתבח הזה. ובכל זאת, משהו במקצועיות הכול כך יפהפייה בסרט הזה מפריע לי.

אלמודובר מספר כאן על שתי נשים. הזגזוג בין שתיהן ערוך בטעם ובקצב נכון, כך שברור שבת ה-40 (פנלופה קרוז. מצוינת) היא הדמות המובילה את הסרט, והצעירה יותר היא דמות המשנה. מלבד טריק קולנועי אחד קטן בחלק הראשון של הסרט (טריק קצת מיותר, אבל נסלח) הסרט הזה עשוי ללא רבב, במושלמות.

מאז "חולייטה" יש לי הרגשה שאלמודובר פתח פרק חדש בקריירה שלו. סרטיו מעודנים יותר. זורמים בשקט, מביאים את הרגש מלמטה ללא סנסציות. וב"אימהות מקבילות" זה מצד אחד אפקטיבי ומאוד מרגש, ומצד שני פוגם בחוויה. כי בתום המערכה הראשונה יש כאן גילוי דרמטי מרעיש. בהתאם לרוח הסרט הכמעט מופנמת, פנלופה קרוז אכן נרעשת בעקבות הגילוי, אבל להמשיך לקרוא