פסטיבל טרומסו 2022: אימהות מקבילות

(שם הסרט במקור: Madres Paralelas)

הסרט החדש של פדרו אלמודובר. באמת שלא צריך לומר יותר מזה. כל אחד יודע בדיוק מה נקבל.

ובמידה מסוימת זה נכון. גם כאן, העיצוב האמנותי משכר חושים, הצבעים נהדרים, הכול משויף ומתוקתק, בדיוק כמו שכבר למדנו לצפות מהמאסטר הספרדי האהוב. ובכל זאת, צריך להוסיף: אלמודובר, שבמשך הרבה שנים נחשב הילד הרע, הוא כבר לא ילד. הוא כבר בן 71. והוא מביים בהתאם לגילו. הקצב מדוד, הרגש מגיע מלמטה בעדינות ובמקצועיות מאוד אפקטיבית, כמו שכבר למדתי להכיר ולאהוב מהבמאי המשתבח הזה. ובכל זאת, משהו במקצועיות הכול כך יפהפייה בסרט הזה מפריע לי.

אלמודובר מספר כאן על שתי נשים. הזגזוג בין שתיהן ערוך בטעם ובקצב נכון, כך שברור שבת ה-40 (פנלופה קרוז. מצוינת) היא הדמות המובילה את הסרט, והצעירה יותר היא דמות המשנה. מלבד טריק קולנועי אחד קטן בחלק הראשון של הסרט (טריק קצת מיותר, אבל נסלח) הסרט הזה עשוי ללא רבב, במושלמות.

מאז "חולייטה" יש לי הרגשה שאלמודובר פתח פרק חדש בקריירה שלו. סרטיו מעודנים יותר. זורמים בשקט, מביאים את הרגש מלמטה ללא סנסציות. וב"אימהות מקבילות" זה מצד אחד אפקטיבי ומאוד מרגש, ומצד שני פוגם בחוויה. כי בתום המערכה הראשונה יש כאן גילוי דרמטי מרעיש. בהתאם לרוח הסרט הכמעט מופנמת, פנלופה קרוז אכן נרעשת בעקבות הגילוי, אבל מדחיקה את סערת הרגשות עד כמה שניתן (קרוז מצוינת במיוחד בסצנה הזאת – היא גם מראה את סערת הרגשות, אבל גם נמנעת מלצעוק). אז קרוז מיד מרימה טלפון לעורך דין – והוא לא נמצא. מרימה טלפון למישהו אחר – גם הוא לא עונה.

ו…זהו.

הגילוי המרעיש הזה הופך עכשיו להיות סוד שיתגלה בשלב יותר מאוחר, אבל הרוחות נרגעות מהר מאוד. מדובר באלמנט דרמטי מטלטל, משנה חיים – אבל החיים ממשיכים כרגיל. בשקט, בנועם. משהו בגישה של אלמודובר כאן קצת מפריע. מצד אחד הוא אכן מצליח לרגש כאן בגלל העבודה השקטה והבטוחה שלו, בשילוב של התמונה הכול כך מוקפדת שלו והמוסיקה היפה של שותפו הקבוע אלברטו איגלסיאס, ומצד שני, קורים כאן דברים שגורמים לי לרצות לצרוח – אבל הדמויות לעולם לא מתפרצות. מקסימום יש כאן בכי שקט. הבכי הזה מרגש גם אותי באולם, ובאותה נשימה, הוא מפריע לי לחוות את הסיפור.

ואם לומר את האמת, הפעם ניתן בקלות למצוא חורים בעלילה. למשל, גילוי שכזה גורם לשינוי בסטטוס של הילדה. הרי ספרד מדינה מודרנית. הכול רשום ומתויק באיזשהו משרד ממשלתי. השינוי הזה אמור להיות מתועד אם מביאים את הילדה לגן, למשל. אבל הכול עובר כרגיל.

הבעיה הנוספת שיש לי עם "אימהות מקבילות" היא הארכיאולוגיה. בהתחלת הסרט יש פגישה של גיבורת הסרט עם חוקר היסטורי. הארכיאולוגיה, חקירת עברה הקרוב של ספרד, המתים במלחמות – זהו תירוץ למפגש שמניע את כל העלילה על האימהות. הארכיאולוגיה הזאת נשכחת מהסרט כמעט לחלוטין עד שכל דרמת האימהות מגיעה לסופה. ואז מגיע האפילוג, ומחזיר את הארכיאולוגיה לסרט בדלת האחורית. אולי יש כאן ניסיון לומר משהו על יחסים בין אימהות לילדים ולילדות שלהן, כמו גם לאבות, לאימהות, לסבים ולסבתות שלהן. אבל הקונטקסט ההיסטורי-פוליטי שיש לחלק הזה בסרט מערבב לטעמי מין שאינו במינו. כאילו יש כאן סיפור אנושי וסיפור היסטורי-פוליטי, והם לא מתחברים. הסרט הרי מסתיים בציטוט הנוגע להיסטוריה של אדם, אבל ספרד, שעברה טלטלות פוליטיות רבות במאה העשרים, מנתחת את עצמה בלא מעט יצירות אמנות קולנועיות ואחרות, ונדמה לי שהסרט הזה מספר סיפור שלא שייך למלחמות או לפוליטיקה, אלא לסיפור על אימהות. ואיכשהו זה קצת מתנגש לי.

אז כן, אלמודובר בן ה-71 עשה כאן סרט יפהפה, כמו שאני כבר מכיר ואוהב את הבמאי הזה, ובלא מעט רגעים בסרט יש דמעות בעיניים, כמו גם תענוג מחוויה קולנועית של מאסטר, ובכל זאת, יש רגעים שבהם הסרט הזה דורש את הצעקה, והיא לא מגיעה, וכל החלק האחרון של הסרט, זה עם הארכיאולוגיה, מרגיש לי קצת מיותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s