אל תחכי לי: הביקורת

לפני בערך 8 שנים ראיתי סרט של במאי שלא הכרתי שנקרא דני רייספלד. מאוד אהבתי את "פנתר לבן". סרט שהיה לכאורה סרט בורקס נוסחתי הכניס אל תוך הצפוי הרבה מציאות מפחידה. מציאות של אלימות ושל גזענות.

8 שנים בערך לקח לרייספלד לעשות את הסרט השני. באתי אליו מלא ציפיה. אבל הפעם התאכזבתי. אני חושב שרייספלד הפעם טעה בשיקול הדעת. גם הפעם רייספלד מסתובב במילייה האלים, אבל מתוך חשיבה מסחרית, ומתוך רצון להגיע לקהל הצעיר, הוא מעדן מאוד את האלימות, עוטף אותה בהרבה צמר גפן. במקום להסתכל לאימה בלבן של העיניים, כמו שהוא עשה ב"פנתר לבן", הוא לוקח הרבה צעדים אחורה. וכך, למשל, בסצנת השיא בסוף הסרט, וגם בכמה סצנות במהלכו, רייספלד מפנה את המבט מהיריות. מצלם אותן מחוץ לבניין. הטעות העיקרית של רייספלד, לדעתי, היא לרכך את הסרט. הוא רוצה לשנות, להזהיר את קהל הצופים, ובעיקר את הנוער, מתוצאות האלימות. אבל איך אני אזהר ממשהו שאני לא רואה? ממשהו שאני לא מרגיש?

ועוד למשל: הפעם הוא מלהק לתפקידים הראשיים שני כוכבני נוער. אני בן 49. אני לא יודע מי זה טיילור מלכוב (אה, זאת בכלל בחורה?), ומי זה עומר חזן. אני מניח שאנשים שהגיל שלהם חצי משלי יודעים טוב מאוד מי הם האנשים האלו. לפי מה שראיתי ב"אל תחכי לי", הם אנשים יפים מדי, ושחקנים לא מאוד טובים. דוגמנים שתפקידם לשים את השם שלהם על פוסטר הסרט כדי למשוך קהל (ואני, מה אני יודע. אולי הקהל עוד יימשך), אבל אני לא מאמין לאף מילה שיוצאת להם מהפה. דמויות פלסטיק משחקות אהבת פלסטיק בסרט שאמור להיות קשוח אבל הופך גם הוא לפלסטיק.אבל לא הכול רע. יש ב"אל תחכי לי" גם

חוזה מסוכן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Contractor)

להרוג זה קל. לשרוד זה קשה.

סרטים עם שם כמו "חוזה מסוכן" הם כאלו שאני פוסל בדרך כלל על הסף. זה הרי נשמע כמו סרט אקשן גנרי, חסר זהות, חסר מוח, וחסר כשרון. גם על הסרט הזה התכוונתי לוותר, אבל ברגע האחרון משהו תפס את העין שלי: שם הבמאי. קוראים לו טאריק סאלח. והוא שוודי. לפני כמה שנים ראיתי סרט שהוא ביים שנקרא "רצח במלון הילטון על הנילוס" (The Nile Hilton Incident). זה היה סרט משובח לטעמי (כאן כתבתי עליו). כמה חודשים לאחר מכן הסרט הזה היה הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה בשוודיה (גם על זה כתבתי. כאן). אז סרט חדש של הבמאי של הסרט ההוא? אולי בכל זאת יש כאן משהו.

צריך לומר: זה קורה הרבה בהוליווד. במאי לא אמריקאי שזכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם עם סרט לא אמריקאי שעשה, בדרך כלל מקבל אפשרות לעשות בהוליווד סרט באנגלית. בוא תשכפל את ההצלחה שלך, רק לקהל הרבה יותר רחב. באנגלית. בוא תדפיס לנו כסף. וזה גם קורה הרבה בהוליווד – הבמאי לכאורה מקבל קבלת פנים יפה, למעשה הוא מקבל תסריט מצ'וקמק, ועין בוחנת שמאוד מצרה את החופש האמנותי שלו, כך שהסרט ההוליוודי של הבמאי המוכשר בדרך כלל הופך להיות מוצר נשכח ומסורס, והבמאים האלו בדרך כלל חוזרים הביתה עם הזנב בין הרגליים. לקחתי בחשבון שזה המצב גם עם "חוזה מסוכן". במאי שוודי שהצליח עם סרט נהדר מקבל ליד תסריט לא שלו (את התסריט של "רצח במלון הילטון על הנילוס" סאלח כתב בעצמו), אבל כזה שדומה בז'אנר לאותו סרט מצליח (כי למה להמר על משהו חדש כשאפשר לנסות לשכפל את מה שעבד טוב בעבר), והוא אמור לשכפל את ההצלחה שלו מהסרט הקודם. בדרך כלל זה לא עובד.אז אחרי הצפייה ב"חוזה מסוכן" אני שמח לבשר שבסך הכל מדובר בסרט טוב למדי בעיניי. אבל אני גם אבין את אלו שישתעממו ממנו. סאלח, כמו בסרטו הקודם, הוא במאי שעובד על בערה איטית. כאן, ב"חוזה מסוכן" זה בולט אף יותר. לוקח הרבה זמן עד שדברים מתחילים לזוז. האקספוזיציה ארוכה עד תסכול. וגם כשדברים קורים, לא תמיד ברור מי נגד מי ולמה. אני יודע מי הגיבור שלי, ומי החבר שלו, אבל אני לא ממש יודע מהי המשימה, ולמה. וגם כשמספרים את זה, זה רק בקווים מאוד כלליים. וסאלח עובד עם מוסיקה בצורה מסקרנת – גם כשדברים מתחילים לזוז, המוסיקה מסמנת לי שהנה, כבר, עוד רגע, אבל אני כמעט אף פעם לא מגיע לסיפוק. האקשן חד, אבל לא תמיד אני מבין למה הוא מתרחש.

אבל לאט לאט (מאוד מאוד לאט) הסרט הזה מתגבש לכדי דרמת אקשן מהורהרת. וכשהוא מגיע לסוף כבר יש לו מספיק משקל מצטבר כדי

ארבעה ימים טובים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Four Good Days)

כבר כמה שבועות שאני רואה את הטריילר של הסרט הזה בקולנוע. בהתחלה זה הרתיע אותי. על פניו, הסרט הזה נראה כמו סוחט דמעות ברוטלי ולא מאוד נעים לצפייה. מה גם שאני לא מאוד אוהב את מילה קוניס. אבל בסוף הטריילר ראיתי שעל כיסא הבמאי יושב אחד, רודריגו גרסיה, ונזכרתי שלפני 20 שנה הוא היה במאי שמאוד אהבתי. בסדרה של כמה סרטים הוא הציג עדינות וצניעות, סיפורים אנושיים של דמויות (נשיות ברובן) שמרגשים דווקא בגלל שהוא לא לוחץ בכוח על בלוטות הדמעות. עבר יותר מעשור מאז ראיתי סרט של גרסיה ("אלברט נובס", שקצת אכזב אותי בזמנו) אז חשבתי לבוא ולפגוש שוב את גרסיה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי יצירה שלו.בסוף הסרט, אני עדיין לא מסופק. יש כאן דברים יפים, והעדינות והצניעות של גרסיה עדיין שם, אבל הסרט הזה לא מספיק טוב. ההתחלה דווקא מעניינת: גרסיה, בהחלטה חכמה, נכנס לסיפור בשלב מאוחר מאוד. שלב שנקרא באנגלית All Cried Out. מצב שבו הדמויות כבר עברו כל כך הרבה, רבו וצעקו ובכו כל כך הרבה, עד שמעיין הדמעות יבש. אם הרושם הראשוני שלי היה של דרמה שתגרום לי לבכות בכוח, גרסיה מספר כאן על דמויות שעברו כבר את שלב הבכי. בסצנה הראשונה של הסרט האימא לא מכניסה את הבת הביתה כי אין לה כבר כוח. אין לה עוד דמעות לבכות.

יפה, חשבתי. מקום טוב ואלגנטי להתחיל את הסיפור. הבעיה היא ש

ויהי בוקר: הביקורת

כבר למעלה משנה שאני מסתובב בהרגשה ש"ויהי בוקר" הוא אכן סרט יפהפה, אבל הוא מקבל יחס הרבה יותר מדי מוגזם מכל הסביבה שמקיפה אותי. לטעמי זה בהחלט סרט יפה, אבל הוא ממש לא יצירת מופת. בהתרשמות הראשונה שלי כתבתי קצת על הדברים הטובים יותר ופחות בעיניי בסרט הזה, ולקראת עלייתו להקרנות מסחריות צפיתי בסרט שוב, והיתה לי את אותה הרגשה, אם כי, מסיבות קצת שונות הפעם.

"ויהי בוקר", לטעמי, הוא דיון ארוך, אינטליגנטי, ורב שכבתי בנושא התנגדות אקטיבית מול התנגדות פסיבית. בפעולה אלימה ופיסית, או בעמידה נחושה על דעתך, אבל בלי להפעיל נשק חם או קר. וכך צבא הגנה לישראל מחליט לסגור קבוצה גדולה של אנשים בתוך כפר, בסוג של מצור, ללא סיבה נראית לעין, וללא תאריך יעד לסוף המצור. פעולה שרירותית ומכעיסה. אז אנשי הכפר יכולים להפגין ולצעוק, או לחכות שהעננה הרעה תעבור.אז הם תוהים בינם לבין עצמם האם ה

לא ממושמעות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Misbehaviour)

בסוף הסרט מביטות הבנות למצלמה. במבט חודר. משהו שמעביר בי צמרמורת. כי הסרט הזה, כפי שהכתובית האחרונה שבו אומרת, אמנם מתרחש ב-1970, אבל הוא רלוונטי גם היום. חבל שהסרט כולו לא כזה צורב.

שלא תבינו אותי לא נכון – זה סרט מאוד נחמד. זורם על מי מנוחות. כל הדמויות פה נחמדות. ההומור נחמד. הצבעים נחמדים. אבל זאת בדיוק הבעיה שלי עם הסרט הזה. דורון צברי אמר בפירוש בסרטו "המדריך למהפכה": "מהפכות לא עושים בנחמדות". אבל הסרט הזה מקפיד להיות נעים. שקט."לא ממושמעות" מספר סיפור של כמה וכמה דמויות, והעריכה בין כל מוקדי ההתרחשות לאה, איטית מדי. מהפכה זה דבר אנרגטי. שמגיע מהקישקע. אבל הסרט הזה זורם על מי מנוחות, לוקח את הזמן במעבר בין מוקד אחד של הסיפור לאחר. חלק מהסיפורים לטעמי

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2022: הזוכה

לפני חודש וחצי פרסמתי כאן סקירה על המועמדים העיקריים לפרס האקדמיה היפנית לקולנוע לשנה זו. אתמול התקיים טקס חלוקת הפרסים. כדי לגלות מי זכה, לחצו כאן.

ומי שלא מדבר יפנית, הזוכה הוא

אדומה אש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Turning Red)

איזה סרט מבריק, בחיי.

מה ילדה מרגישה בפעם הראשונה שהיא מקבלת מחזור?

אני לא יודע. אף פעם לא הייתי ילדה. אני מניח שהמשפט "מהיום את אישה" נאמר מתישהו. סביר להניח על ידי אימא. אני מניח שיש בהלה. פחד. בלבול. מי רוצה להיות אישה בגיל 13?

"אדומה אש" הוא מבט מתוחכם על קשיי ההתבגרות של ילדות. מבט על השינויים הפיסיים, כמו גם על הנפש המבולבלת, המבוהלת, וזאת היודעת בסופו של דבר להתבגר. ולפי "אדומה אש", להתבגר פירושו לדעת לעמוד על שלך. לדעת את שיווי המשקל הנכון בין "כבד את אביך ואת אימך" (זה, פחות או יותר, המשפט הראשון שנאמר בסרט) לבין "אימא, אני מספיק בוגרת להחליט בשביל עצמי".כשהייתי בטורונטו (מומלץ לרפרף על הפוסט הזה שכתבתי אז לפני שרואים את הסרט. חלק מהעולם שמקיף את גיבורת הסרט משתקף גם בתמונות שבפוסט ובמילים שכתבתי שם), אחד הדברים שהתרשמתי מהם הוא ה

הדוכס: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Duke)

אוי, כמה שאני אוהב את הבריטים…

ביציאה מההקרנה של "הדוכס" נותר לי רק להיאנח, כי, ובכן, הסרט הזה הוא הו, כל כך בריטי…

ואז התחלתי לחשוב לעצמי למה אני בעצם אוהב את הבריטים. ואני חושב ש"הדוכס" הוא טסט-קייס מעניין לתשובה לשאלה הזאת. כי, כן, הרבה מסתכלים על ההוד והדר של בית המלוכה הבריטי, על גינוני אצולה של דרמות תלבושות, על גרייט בריטן, אבל מסרטים של קן לואץ' ושל מייק לי כמו גם מסדרות טלוויזיה בריטיות אנחנו מכירים גם את האנשים הפשוטים שחיים בתוך הקלאסה האנגלית. אנשים רגילים שקמים כל בוקר לעבודה, והעבודה הזאת היא עבודה רגילה לגמרי של אנשים רגילים לגמרי שיודעים לפרנס את עצמם בכבוד ובצניעות. עם מצב אישי לא מפואר, עם מצב כלכלי לא מאוד משופר, אבל תמיד עם קריצה וחוש הומור טוב לב – זה מה שבדרך כלל אני קולט מהרוח הבריטית."הדוכס", בדרכו הצנועה, הוא סיפור על איש בריטי שנלחם למען האדם הפשוט. אמנם האיש הזה עובר את המסך, לרגעים מסוימים, כטרחן ומעט נודניק, אבל כוונותיו טובות. הלן מירן וג'ים ברודבנט מתמסרים לחזונו של רוג'ר מיצ'ל הבמאי, ושניהם משחקים נהדר את הזוג הזקן – לאחת כבר נמאס מ

פרסי גופו 2022: המועמדויות

במהלך סוף השבוע האחרון התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע לשנה זו. אני ראיתי בשנה שעברה כמה וכמה סרטים רומנים, רובם מצוינים, אבל, מסתבר, רובם עדיין לא הופצו לקהל הרחב ברומניה בשנה שעברה (והיה גם, זה, נו, קורונה…), כך שחלק מהסרטים הרומנים המצוינים שראיתי בשנה שעברה לא היו כשירים לקבלת פרס לשנה זו. כך המצב עם "מיקאדו" המצוין, עם "ירח כחול" הפחות מצוין, ועם "נס" הממש מצוין. לצערי, "אינטרגלדה" הנהדר של ראדו מונטאן ("יום שלישי אחרי החגים") דווקא כן הופץ ברומניה, אבל האקדמיה הרומנית בחרה להתעלם ממנו לחלוטין, ולא העניקה לו אפילו מועמדות אחת (השחקנית מ"אינטרגלדה", מריה פופיסטאסו, שכיכבה גם ב"יום שלישי אחרי החגים", דווקא כן קיבלה מועמדות, אבל על סרט אחר).

עכשיו הגיע הזמן לסקור את הסרטים שכן קיבלו מועמדויות.

אני אתחיל מהסרט הרומני היציג של השנה שעברה: "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Babardeala cu Bucluc sau Porno Balamuc). בתי קולנוע "לב" קצת מתברברים עם הסרט הזה, ובינתיים הם מקיימים הקרנה אחת בשבוע לסרט המאוד יוצא דופן הזה. סיפורה של מורה בבית ספר שמצלמת את עצמה באופן פרטי מקיימת יחסי מין עם בן זוגה. כשהסרט דולף לאינטרנט, והתלמידים שלה רואים, הורי התלמידים דורשים את פיטוריה. זהו עיקר הסרט, רק שנוספות אליו כל מיני תוספות של הבמאי ראדו ז'ודה, במאי שאני עוקב אחריו כבר קרוב לעשור, ואני מחשיב כאחד הטובים בעולם כיום (מומלץ לתפוס הקרנה של הסרט הזה, אבל לבוא מוכנים לחוויה מאוד לא קונבנציונלית. כתבתי על הסרט הזה כאן)."מין חסר מזל או פורנו משוגעים" קיבל מהאקדמיה הרומנית 8 מועמדויות לפרס הגופו: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית, תסריט, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

מסתבר שהסרט הרומני היציג של השנה הוא רק אחד המועמדים לפרס, וכנראה לא המועמד המוביל. הסרט שקיבל את מספר המועמדויות הגדול ביותר הוא