חוזה מסוכן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Contractor)

להרוג זה קל. לשרוד זה קשה.

סרטים עם שם כמו "חוזה מסוכן" הם כאלו שאני פוסל בדרך כלל על הסף. זה הרי נשמע כמו סרט אקשן גנרי, חסר זהות, חסר מוח, וחסר כשרון. גם על הסרט הזה התכוונתי לוותר, אבל ברגע האחרון משהו תפס את העין שלי: שם הבמאי. קוראים לו טאריק סאלח. והוא שוודי. לפני כמה שנים ראיתי סרט שהוא ביים שנקרא "רצח במלון הילטון על הנילוס" (The Nile Hilton Incident). זה היה סרט משובח לטעמי (כאן כתבתי עליו). כמה חודשים לאחר מכן הסרט הזה היה הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה בשוודיה (גם על זה כתבתי. כאן). אז סרט חדש של הבמאי של הסרט ההוא? אולי בכל זאת יש כאן משהו.

צריך לומר: זה קורה הרבה בהוליווד. במאי לא אמריקאי שזכה להצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם עם סרט לא אמריקאי שעשה, בדרך כלל מקבל אפשרות לעשות בהוליווד סרט באנגלית. בוא תשכפל את ההצלחה שלך, רק לקהל הרבה יותר רחב. באנגלית. בוא תדפיס לנו כסף. וזה גם קורה הרבה בהוליווד – הבמאי לכאורה מקבל קבלת פנים יפה, למעשה הוא מקבל תסריט מצ'וקמק, ועין בוחנת שמאוד מצרה את החופש האמנותי שלו, כך שהסרט ההוליוודי של הבמאי המוכשר בדרך כלל הופך להיות מוצר נשכח ומסורס, והבמאים האלו בדרך כלל חוזרים הביתה עם הזנב בין הרגליים. לקחתי בחשבון שזה המצב גם עם "חוזה מסוכן". במאי שוודי שהצליח עם סרט נהדר מקבל ליד תסריט לא שלו (את התסריט של "רצח במלון הילטון על הנילוס" סאלח כתב בעצמו), אבל כזה שדומה בז'אנר לאותו סרט מצליח (כי למה להמר על משהו חדש כשאפשר לנסות לשכפל את מה שעבד טוב בעבר), והוא אמור לשכפל את ההצלחה שלו מהסרט הקודם. בדרך כלל זה לא עובד.אז אחרי הצפייה ב"חוזה מסוכן" אני שמח לבשר שבסך הכל מדובר בסרט טוב למדי בעיניי. אבל אני גם אבין את אלו שישתעממו ממנו. סאלח, כמו בסרטו הקודם, הוא במאי שעובד על בערה איטית. כאן, ב"חוזה מסוכן" זה בולט אף יותר. לוקח הרבה זמן עד שדברים מתחילים לזוז. האקספוזיציה ארוכה עד תסכול. וגם כשדברים קורים, לא תמיד ברור מי נגד מי ולמה. אני יודע מי הגיבור שלי, ומי החבר שלו, אבל אני לא ממש יודע מהי המשימה, ולמה. וגם כשמספרים את זה, זה רק בקווים מאוד כלליים. וסאלח עובד עם מוסיקה בצורה מסקרנת – גם כשדברים מתחילים לזוז, המוסיקה מסמנת לי שהנה, כבר, עוד רגע, אבל אני כמעט אף פעם לא מגיע לסיפוק. האקשן חד, אבל לא תמיד אני מבין למה הוא מתרחש.

אבל לאט לאט (מאוד מאוד לאט) הסרט הזה מתגבש לכדי דרמת אקשן מהורהרת. וכשהוא מגיע לסוף כבר יש לו מספיק משקל מצטבר כדי ליצור סצנה דרמטית מאוד אפקטיבית, וגם כדי להגיד משהו מעניין על האופי האמריקאי. כי הרי אמריקה זה כסף. קפיטליזם. בשלב מאוד מוקדם של הסרט, הגיבור מקבל אפשרות לבחור באיזו עבודה לעבוד. הוא בשטח האבטחה (הוא יוצא צבא), והוא מקבל הצעות מכמה וכמה חברות פרטיות, אבל הוא מעדיף לעבוד בשביל קבלן ממשלתי. מישהו שכפוף לחוקים ברורים, חוקים של המדינה. בסוף הסרט הוא מבין שהמדינה היא יותר גרועה מכל טירוף של אדם פרטי כזה או אחר. למדינה מותר לעשות דברים איומים (כי המדינה היא החוק. למי תתלונן אם המדינה עוברת על החוקים של עצמה?). וכך אדם נשלח למשימה להשיג משהו חשוב בגרמניה (והוא לא שואל שאלות כשהוא צריך להרוג אנשים בדרך להשגת המטרה. הרי המדינה שולחת אותך), אבל אז פתאום אנשים מתחילים לרדוף אחריך. והסרט הופך לדרמת הישרדות תחת אש. להרוג אנשים בשם המדינה זה קל. לשרוד תחת אש, כשיכול להיות שזאת בכלל המדינה ששלחה אותך שעכשיו יורה עליך – זאת המשימה הקשה באמת. פטריוטיות? פחחח…

וכך אנחנו מגיעים לסוף מפוכחים. המדינה היא לא הקדוש שמעל הכל. ועכשיו צריך לעשות את החשבון האמיתי. עם החברים שהלכו איתך דרך ארוכה. עם עצמך. וסאלח, שעובד לאט, בסבלנות, בונה את המתח הזה עד שהוא הופך לאפקטיבי מאוד ככל שהסרט מתקדם. בדרך הוא נעזר בחברים: פארס פארס, שהיה השחקן הראשי (והמפיק) ב"רצח במלון הילטון על הנילוס", מקבל כאן תפקיד קטן אבל קריטי, ונינה הוס, שחקנית גרמניה מעולה (מוכרת בעיקר מסרטיו של כריסטיאן פצולד כמו "ברברה" או "ילה") מקבלת כאן תפקיד קטן ודי זניח.

כן, "חוזה מסוכן" הוא סרט איטי (לפעמים מדי), והתסריט לא מספיק ספציפי בתיאור המשימות, אבל סאלח יודע לבנות בערה איטית שמצטברת ככל שהסרט מתקדם לכדי מתח אפקטיבי ואמירה מעניינת על המדינה שלך כערך עליון, או, בעצם, כערך קטלני למדי. סרט מאוד מעניין ואפילו מפתיע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il