ארכיון חודשי: אפריל 2022
מרחק הליכה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Saints Rest)
בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "מרחק הליכה" בהקרנות סמי-מסחריות. פספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, והשלמתי אותו עכשיו.
הסרט הזה הוא סיפור משונה. מדובר בהפקה ישראלית, עם שחקניות ישראליות, אבל, בעצם, מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש באמריקה ומדבר אנגלית (ברובו). גם הנושא אמריקאי, כי רק באמריקה יש מרחקים גדולים כל כך. הרי כאן, בישראל, אם את גדלה ברחובות, אבל מתחתנת עם מישהו מנתניה, ועוברת לגור בקיבוץ יקום, אין מצב שלא תראי את ההורים למשך תקופה ארוכה כי…החיים. בארה"ב, כנראה, זה אחרת. את גדלה במקום קטן, מכירה את הכול ואת כולם, אבל אז הולכת ללמוד בקולג', ואח"כ מפתחת קריירה, וגם משפחה, ואת ההורים רואים אולי פעם-פעמיים בשנה. כי המרחקים שם גדולים, ואי אפשר פשוט לקחת רכב ולהגיע ב-45 דקות.
ועל זה הסרט הזה, "מרחק הליכה". על התבגרות שמשמעותה לעשות דברים לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה ומהמקום שבו גדלת. ויש כאן שחקניות מקסימות, ופשטות נהדרת.
ואני לא אוהב את הסרט הזה.
אבל זה רק אני. כי אף אחד לא סיפר לי שהסרט הזה הוא בעצם מיוזיקל. ואני לא אוהב מיוזיקלס.
בשבילי סרט הוא סיפור שמסופר בקצב מסוים. ב"מרחק הליכה", כמו בכל מיוזיקל, כל כמה דקות יש שיר, והקצב נתקע. אמנם אני חייב להודות ש להמשיך לקרוא
משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Unbearable Weight of Massive Talent)
זה נשמע ממש כיפי: ניקולס קייג' בסרט על ניקולס קייג'. סרט שצוחק על עצמו קצת, ואולי עם ערך מוסף, איזושהי אמירה על חיים של כוכב קולנוע.
וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: ההרגשה שלי היא שיש כאן רעיון מדליק. וזה נשאר ברמת הרעיון. הסרט הזה היה צריך לעבור עוד שכתוב מאסיבי לפני שהוא יצא לצילומים. להבנתי, אחרי שמישהו עלה כאן על רעיון מדליק, לא היה כאן אף אחד שישב עם היוצרים וימקד אותם במה שהם רוצים להגיד, ודרך זה, למקד את התסריט.
כי בסופו של דבר, הדבר הכי פחות טוב בסרט הזה על ניקולס קייג' הוא… ניקולס קייג' בעצמו.
אם הסרט הזה רוצה ל להמשיך לקרוא
הבריחה מפרטוריה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Escape from Pretoria)
כבר כמה שבועות מסתובב הסרט הזה בארץ, ובאופן יחסי הוא די מצליח. הטריילר שלו נראה לא רע, ובנוסף, אני גם די מחבב את דניאל רדקליף. מצד שני, לפני שהסרט הזה הגיע לכאן, לא שמעתי עליו בכלל. הוא לא הוקרן בשום פסטיבל שאני שמעתי עליו, ובאופן כללי הוא הגיע משום מקום. זה לא סימן טוב.
אז דחיתי קצת את הצפייה בסרט הזה, אבל בסופו של דבר מצאתי זמן גם בשבילו. לא רעיון טוב. מדובר, במקרה הטוב, בסרט מאוד בינוני.
הדרך הכי טובה לביצוע עבודה מאוד גדולה ומורכבת היא שלב שלב. ביצוע חלק קטן, ואז החלק הבא, ואז זה שאחריו, בסבלנות, במקצועיות, עד שמסיימים ומשיגים את המטרה. זה החלק הטוב של הסרט. המעקב הסבלני אחרי שלבי הבריחה מהכלא. וכן, גם דניאל רדקליף מאוד משתדל לתת מעצמו, להיות נחוש ומסור למטרה (הבריחה מהכלא), תחת לחצים ופחדים יומיומיים.
אבל הסרט הזה מ להמשיך לקרוא
הכל בכל מקום בבת אחת: הביקורת
(שם הסרט במקור: Everything Everywhere All At Once)
הביקורת במילה אחת: אההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בקצת יותר פירוט:
לפני כמה שנים הסתובב בעולם סרט קטן עם באז גדול. לסרט קראו "איש האולר" (Swiss Army Man). הוא היה ידוע גם כ"סרט הגופה המפליצה". כשראיתי אותו, קשה היה להתעלם מכושר ההמצאה יוצא הדופן של בימאי הסרט, שני אנשים בשם דניאל (המתקראים פשוט דה דניאלס), ומצד שני, הרגשתי שהסרט ההוא, עם כל הרצון להיות אמוציונלי ולמצוא משמעות בתסריט, בד הקולנוע היה בעיקר מקום בו הדניאלס יכלו להתפרע ולהראות איזה מקוריים הם. להרגשתי, זאת היתה כל המטרה של "איש האולר" – הצגת תכלית של במאים שרוצים להראות לעולם את מקוריות מחשבתם, על חשבון הרגש והדמויות וכל השאר.
איתן 