גלגל המזלות: הביקורת

(שם הסרט במקור: 偶然と想像)

ריוסוקה האמאגוצ'י. העולם מצא לעצמו סופרסטאר חדש בעולם הארט האוס. אני יצאתי מסרטו זוכה האוסקר חצי מסופק. חשבתי שזה סרט ארוך מדי, שמתנהג כמו נובלה עם חומר שצריך טיפול של סיפור קצר. אז עכשיו מגיע לישראל סרט שאוסף לתוכו 3 סיפורים קצרים. אמור להיות יותר טוב. אבל אני עדיין חצי מסופק.כי צריך לומר שמצד אחד, יש כאן הרבה רגעים שבהם עבודת המשחק פנומנלית בעיניי. מדובר בסרט דברני מאוד, אבל בהרבה רגעים בסרט אני מרגיש שהשחקנים האלו שמולי נעלמים לחלוטין לתוך הדמויות, והם אכן מכירים אחד את השני שנים ארוכות. אבל עבודת הבימוי כאן משונה בעיניי: מצד אחד, הבמאי אכן מאפשר את הסיטואציות האלו, מאפשר לשחקנים (בעיקר לשחקניות) להחיות סצנות מהחיים. מצד שני, מדובר כמעט ב להמשיך לקרוא

מרחק הליכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Saints Rest)

בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "מרחק הליכה" בהקרנות סמי-מסחריות. פספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, והשלמתי אותו עכשיו.

הסרט הזה הוא סיפור משונה. מדובר בהפקה ישראלית, עם שחקניות ישראליות, אבל, בעצם, מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש באמריקה ומדבר אנגלית (ברובו). גם הנושא אמריקאי, כי רק באמריקה יש מרחקים גדולים כל כך. הרי כאן, בישראל, אם את גדלה ברחובות, אבל מתחתנת עם מישהו מנתניה, ועוברת לגור בקיבוץ יקום, אין מצב שלא תראי את ההורים למשך תקופה ארוכה כי…החיים. בארה"ב, כנראה, זה אחרת. את גדלה במקום קטן, מכירה את הכול ואת כולם, אבל אז הולכת ללמוד בקולג', ואח"כ מפתחת קריירה, וגם משפחה, ואת ההורים רואים אולי פעם-פעמיים בשנה. כי המרחקים שם גדולים, ואי אפשר פשוט לקחת רכב ולהגיע ב-45 דקות.

ועל זה הסרט הזה, "מרחק הליכה". על התבגרות שמשמעותה לעשות דברים לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה ומהמקום שבו גדלת. ויש כאן שחקניות מקסימות, ופשטות נהדרת.

ואני לא אוהב את הסרט הזה.אבל זה רק אני. כי אף אחד לא סיפר לי שהסרט הזה הוא בעצם מיוזיקל. ואני לא אוהב מיוזיקלס.

בשבילי סרט הוא סיפור שמסופר בקצב מסוים. ב"מרחק הליכה", כמו בכל מיוזיקל, כל כמה דקות יש שיר, והקצב נתקע. אמנם אני חייב להודות ש להמשיך לקרוא

משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Unbearable Weight of Massive Talent)

זה נשמע ממש כיפי: ניקולס קייג' בסרט על ניקולס קייג'. סרט שצוחק על עצמו קצת, ואולי עם ערך מוסף, איזושהי אמירה על חיים של כוכב קולנוע.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: ההרגשה שלי היא שיש כאן רעיון מדליק. וזה נשאר ברמת הרעיון. הסרט הזה היה צריך לעבור עוד שכתוב מאסיבי לפני שהוא יצא לצילומים. להבנתי, אחרי שמישהו עלה כאן על רעיון מדליק, לא היה כאן אף אחד שישב עם היוצרים וימקד אותם במה שהם רוצים להגיד, ודרך זה, למקד את התסריט.

כי בסופו של דבר, הדבר הכי פחות טוב בסרט הזה על ניקולס קייג' הוא… ניקולס קייג' בעצמו.אם הסרט הזה רוצה ל להמשיך לקרוא

הבריחה מפרטוריה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Escape from Pretoria)

כבר כמה שבועות מסתובב הסרט הזה בארץ, ובאופן יחסי הוא די מצליח. הטריילר שלו נראה לא רע, ובנוסף, אני גם די מחבב את דניאל רדקליף. מצד שני, לפני שהסרט הזה הגיע לכאן, לא שמעתי עליו בכלל. הוא לא הוקרן בשום פסטיבל שאני שמעתי עליו, ובאופן כללי הוא הגיע משום מקום. זה לא סימן טוב.

אז דחיתי קצת את הצפייה בסרט הזה, אבל בסופו של דבר מצאתי זמן גם בשבילו. לא רעיון טוב. מדובר, במקרה הטוב, בסרט מאוד בינוני.הדרך הכי טובה לביצוע עבודה מאוד גדולה ומורכבת היא שלב שלב. ביצוע חלק קטן, ואז החלק הבא, ואז זה שאחריו, בסבלנות, במקצועיות, עד שמסיימים ומשיגים את המטרה. זה החלק הטוב של הסרט. המעקב הסבלני אחרי שלבי הבריחה מהכלא. וכן, גם דניאל רדקליף מאוד משתדל לתת מעצמו, להיות נחוש ומסור למטרה (הבריחה מהכלא), תחת לחצים ופחדים יומיומיים.

אבל הסרט הזה מ להמשיך לקרוא

הכל בכל מקום בבת אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Everything Everywhere All At Once)

הביקורת במילה אחת: אההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בקצת יותר פירוט:

לפני כמה שנים הסתובב בעולם סרט קטן עם באז גדול. לסרט קראו "איש האולר" (Swiss Army Man). הוא היה ידוע גם כ"סרט הגופה המפליצה". כשראיתי אותו, קשה היה להתעלם מכושר ההמצאה יוצא הדופן של בימאי הסרט, שני אנשים בשם דניאל (המתקראים פשוט דה דניאלס), ומצד שני, הרגשתי שהסרט ההוא, עם כל הרצון להיות אמוציונלי ולמצוא משמעות בתסריט, בד הקולנוע היה בעיקר מקום בו הדניאלס יכלו להתפרע ולהראות איזה מקוריים הם. להרגשתי, זאת היתה כל המטרה של "איש האולר" – הצגת תכלית של במאים שרוצים להראות לעולם את מקוריות מחשבתם, על חשבון הרגש והדמויות וכל השאר.

אז עכשיו הגיע סרטם החדש של הדניאלס. וכל מה ש"איש האולר" היה, "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא אותו דבר, רק להמשיך לקרוא

שלוש קומות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tre Piani)

נני מורטי עשה פעם סרט כל כך יפה, שאני סולח לו על כל שאר הדברים שלו. "חדרו של הבן" הוא לטעמי אחד הסרטים הכי יפים של המאה ה-21. מאז מורטי די מתברבר, עושה סרטים טובים יותר או פחות (האחרון שלו היה לפני 7 שנים, "אמא שלי", שהיה יפה, גם אם לא שלם), ובשנה שעברה הוא הביא את "שלוש קומות" לפסטיבל קאן ("חדרו של הבן" זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן 2001. מאז יש למורטי קארט בלאנש לקאן לכל סרט חדש), אבל התגובה היתה של משיכת כתפיים.

ואכן, "שלוש קומות" הוא לא סרט רע, והוא שומר על עניין לכל אורכו, אבל הוא בעיקר משאיר אותי עם הרגשה של פספוס. עם הרגשה שהיה כאן חומר טוב, שחקנים טובים, רצון לומר משהו על החיים, אבל העריכה לא טובה, והתסריט קצת מבולבל, מסתבך, הולך לאיבוד.בגדול, "שלוש קומות" הוא סרט על הקשר והניתוק בין הורים לילדים. שלוש משפחות גרות בבית בן שלוש קומות. שלושה סיפורים ממלאים את הסרט הזה, ואין ביניהם שום קשר. אולי היה מוטב ל להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: צוחק מי שצוחק אחרון

(שם הסרט במקור: Qui Rido Io)

אחד הסרטים הנשכחים (אבל הלא מוערכים מספיק לטעמי) של וודי אלן נקרא "מלינדה ומלינדה". מעין שעשוע קטן של אלן, בו הוא מספר את אותו סיפור פעמיים: פעם כדרמה ופעם כקומדיה. והנה מגיע "צוחק מי שצוחק אחרון" ומעביר דרך הפריזמה הסגנונית הזאת את סיפורו האמיתי של אדם שחי באמת בנאפולי של תחילת המאה ה-20. מדובר בסרט מרשים מאוד, אבל גם קצת ארוך מדי, ומעט חסר מיקוד.

כי האדם שבמרכז הסרט היה מחזאי ושחקן קומי. הוא היה מצליח מאוד. אהוב הקהל. הסרט מקדיש חלק ניכר מזמן המסך כדי לתאר את חייו הפרטיים של גיבור הסרט, כמו גם את עבודתו בתיאטרון, לפני הקלעים ומאחוריהם. אני בדרך כלל נרתע מעיסוק בחייהם של שחקנים ואמנים מכיוון שאני מרגיש שמדובר ביצירה למביני דבר. הפעם, אני חושב, "צוחק מי שצוחק אחרון" מרחיב את היריעה כדי לקיים דיון מעניין, כך שההתמקדות הגדולה בחייו של אדוארדו סקארפטה המחזאי-שחקן נחוצה לסרט, אבל גם תוקעת אותו.כי מצד אחד, מדובר באדם טוטאלי. אדם שמאמין בקומדיה בכל מאודו. והוא משתדל ליישם את אמונתו גם בחייו הפרטיים. סקארפטה מאמין בנגיסה עסיסית בחיים כל עוד אתה חי. בצחוק כטעם לחיים. והוא אכן חי את החיים – נשים רבות, ילדים רבים (גם אם הם קוראים לו "דוד", הם בעצם ילדיו הביולוגיים), עושר מנקר עיניים, אוכל ושתייה, שירה וחגיגה אינסופיים. מצד שני, האם להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: חנות ספרים בפריז

(שם הסרט במקור: Il Materiale Emotivo)

יש בסרט הזה שתי סצנות בהן מביטה הנערה דרך המים השקופים שבאקווריום באדם שנמצא בצד השני של החדר. אותו אדם מחליט, ברגע של שטות, לדמות עצמו עוצר את הנשימה וצולל אל המים (שבאקווריום). בשתי הסצנות רגע השטות מסתיים עוד לפני שהאדם עולה "אל פני המים". האשליה לא נשלמת, מתפוגגת עוד לפני שבאה לידי מיצוי."חנות ספרים בפריז" הוא לא ממש סרט. מדובר במעין מחזה מצולם, וזה, אני מניח, מכוון. בפתיחת הסרט נראה מסך עולה (ובסיום הסרט הוא יורד. רק כדי לעלות שוב למעין הדרן קטן). הדמות הנשית בסרט היא שחקנית תיאטרון. כל סט ההתרחשות נדמה כאילו נבנה באולפן. ונדמה שכל רגע שבו השחקנים צוחקים, זהו צחוק מאולץ, כזה שכתוב בתסריט (במחזה) אבל לא באמת מגיע מתוך הסיטואציה. כל הסיטואציות כאן כל כך מ להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: גיבורי על מהחיים

(שם הסרט במקור: Supereroi)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "זרים מושלמים". זה מה שאומרים לנו על הסרט הזה. ואני לא מאוד התלהבתי מהתופעה ההיא. את הסרט שבא אחר כך, משהו שנקרא "המקום", מאוד לא אהבתי. באתי להקרנה של "גיבורי על מהחיים" מאוד סקפטי, מוכן לקטול. ואז אני רואה את הסרט, די רוצה לשנוא אותו, ולא באמת יכול. ומצד שני, אני גם לא ממש בטוח שזה סרט טוב.

כי קשה לכתוב ביקורת על הסרט הזה. קשה כי במשך חלק גדול מהזמן לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. לכאורה יש כאן במאי שמשקיע את כל כולו בסרט. אני רק לא בטוח כמה מזה מראה במאי בשיא כושרו, וכמה מזה מראה במאי שמשוויץ ביכולת שלו.

לקח לי הרבה זמן להבין את המכניקה של הסרט הזה. לא הבנתי למה מעגל החברים שכאן מתחבר ומתפרק במהירות לא הגיונית. לקח לי הרבה זמן להבין שהסרט הזה זז במהירות עצומה בין ההווה והעבר והעתיד. כל הזמן. לא מסמן לי את המעברים. לא יודע מי, מה, ולמה. לכאורה, יש כאן עבודה אינטליגנטית של במאי מתוחכם. מה גם שהצילום משכר בצבעוניות שלו. הסרט חוגג את נופי איטליה, את מקומיות הבילוי היפהפיים של אירופה, את התלבושות, הצבעים, מזג האוויר המקסים, הנופים, הים, השמש – הסרט הזה נראה נפלא. יש לו סטייל מידבק.יש בסרט הזה גם להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: אימא של הים

(שם הסרט במקור: L'arminuta)

לקראת סוף הסרט אומרת האימא לבת: את לא יכולה להיות עם פנים חמוצות כל החיים.

חבל שהסרט הזה לא מקשיב לעצה הזאת.

"אימא של הים" הוא סרט מדכא. סרט ששוקל כמה וכמה טונות, נע באיטיות כבדה ומתסכלת, ומהווה סוג של סדרה בלתי נגמרת של עצב.

ילדה נשלחת לחיות עם הדודה בכפר. היא לא רוצה, אבל האבא מוריד אותה אצל הדודה והדוד, ונוסע. הסיבה למעבר הזה תתגלה רק לקראת סוף הסרט, אבל היא תישכח לזמן די ארוך. בינתיים יהיו שם אימא (נוספת) בדיכאון מתמיד, הטרדה מינית, מוות במשפחה, וילדה שמרגישה שמעבירים אותה כמו חפץ ממקום למקום. ילדה שמרגישה שאף אחד לא אוהב אותה. אף אחד לא רוצה אותה.

אולי הסרט הזה מבקש לבדוק התמודדות עם דיכאון קליני. האימא כאן עצובה באופן קבוע. אבל אולי היה צריך לספר את הסיפור מהצד שלה, ולא מהצד של הילדה. כי מבט מבחוץ על העצב הבלתי נגמר הזה מתחיל בשלב מסוים להצחיק. כמה טרגדיות כבר אפשר לסבול. בשלב מסוים זה הופך למגוחך.הסרט הזה גם לא ממש מסביר את הסיבות למה שקורה. האבא מרביץ לבן הגדול. לא ממש ברור למה. המוות במשפחה מגיע בפתאומיות, ונעלם מהסרט די מהר. והתעלומה הגדולה בעניין הילדה – ההסבר מגיע רק בשלב מאוד מאוחר. ועד אז, הסרט הזה אנמי למדי. כמעט בלי להמשיך לקרוא