שבוע קולנוע איטלקי: פריקס אאוט

(שם הסרט במקור: Freaks Out)

עם כוח גדול אכן מגיעה אחריות גדולה

עם חשש גדול נכנסתי להקרנה של "פריקס אאוט". סרט גיבורי על בשואה. לא נשמע טוב. למעשה, סרט עם פוטנציאל להיות בטעם מאוד רע.

או שזו יכולה להיות הברקה. דרך חדשה לספר לי על השואה. כבר עשו קומדיות (מצוינות) על השואה. אחת מהן, גם היא מאיטליה, אפילו זכתה באוסקר (בצדק, לטעמי).

לשמחתי, האפשרות השנייה היא שמילאה אותי בתום ההקרנה. מדובר בחוויה קולנועית עצומת ממדים ומאוד יוצאת דופן. לטובה.אני לא מאוד התלהבתי מסרטו הקודם של גבריאל מאינטי. היה בו רעיון מעניין, אבל היתה חסרה בו התלהבות. "פריקס אאוט" הוא סיפור אחר לגמרי. לכל אורך הסרט זה די ברור שכאן הבמאי השקיע את כל כולו. וזה הרבה. מאוד. זהו בסך הכול סרטו השני של מאינטי, אבל הסבלנות שלו, העריכה המדודה, שיודעת לעבור בין כמה מוקדי התרחשות בקצב שישמור על העניין שלי בכל הדמויות ועל המתח בנוגע למה שקורה להן, הצילום בתנועה מרשימה וסוחפת והעריכה שמחברת את הכול לכדי יחידה נעה אחת מבלי לאבד אותי, ובעיקר, היכולת לחבר אותי לדמויות, ללב שלהן, מבלי ללחוץ בכוח על מוטיב האקשן, אלא לתת לאקשן לשרת את הדמויות – הסרט הזה נדמה כמבוים על ידי במאי מאוד מיומן ובעל ניסיון, למרות שהבמאי, כאמור, צעיר יחסית (הוא בן 45) ומאחוריו כמה סרטים קצרים ורק פיצ'ר אחד ארוך.

לתת לאקשן לשרת את הדמויות ולא לתת לדמויות לשרת את האקשן – זה העניין כאן. כי הפשיזם – העיקר בעיניו הוא הכוח. הערצת הכוח. לוחמי הצדק מבכרים להשתמש בכוח רק כשאין ברירה. בסרט הזה, למשל, המסע שהדמויות עוברות כולל גם מפגש עם לוחמי חופש המתענגים על הריגת נאצים. בסצנה מרגשת במיוחד דורש המפקד בתקיפות מהילדה להציג את כוחותיה לראווה. היא לא רוצה, והיא מסבירה למה. רק כשאין ברירה, רק אז הם (כל אחד לחוד, אבל הנערה במיוחד. אורורה ג'ובינאצו. שחקנית נהדרת שהופכת את הנערה הזאת ללב של הסרט) יציגו את כוחותיהם.

פרנץ רוגובסקי מגלם כאן את התפקיד הנאצי הראשי, והוא עושה את עבודתו בדרך מוחצנת ומאוד לא אופיינית, אבל ברגע אחד בסרט, בו הוא מביט בפליאה בתצוגת הכוח של ארבעת המופלאים אחריהם הוא רודף, מבט משתאה ללא מילים – ברגע הזה אני שוב ראיתי איזה שחקן נהדר הרוגובסקי הזה. זהו הפשיזם – סוגד לכוח ורותם אותו לצרכיו (צרכיו – שליטה באלימות). אוהב כוח, משתמש בכוח כדי להיות בשליטה, לא משנה מי נפגע. ואכן, האלימות כאן, כשהיא מגיעה, היא קשה ומאוד מדממת, כי לא מדובר במשחק ילדים. מדובר בכוח שיכול לפצוע, להרוג.

אז אמנם לגבריאל מאינטי הבמאי בורח לרגעים איזושהי בדיחה גסה אחת או שתיים מיותרות, ובשואו-דאון הסופי ההתלהבות כבר נשפכת מהמסך והופכת לשיטפון שבו לא תמיד יודעים מי יורה על מי, אבל ברוב הסרט יש כאן יצירה עם הרבה דמיון ומחשבה (מי עושה סרט שמתרחש ב-1943 ויש בו פלאפון?), ועם הרבה לב וכוונה (לאבא הרוחני של הגיבורים קוראים ישראל, ונאמרות כאן גם המילים תודה ושלום. בעברית). סרט סוחף על אנשים עם כוחות שמרסנים את עצמם מלהשתמש בהם שלא לצורך, כי לא הצגת הכוח היא העניין, אלא החוכמה איך ומתי להשתמש בו. והם אכן משתמשים בהם כשצריך. ומלחמת העולם השנייה היא סט ההתרחשות כאן, אז צריך. מאוד צריך. אבל גם צריך לדעת איך ומתי. והסרט הזה יודע. סרט נהדר, מרשים מאוד, מרגש, מפתיע, ומרתק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “שבוע קולנוע איטלקי: פריקס אאוט

  1. ביקורת מדויקת .
    אכן סרט מעניין , מופע ענק של שחקנים , במאי גדול , ותסריט מיוחד .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s