שבוע קולנוע איטלקי: הכלוב שבפנים

(שם הסרט במקור: Ariaferma)

כמה ימים אחרי שראיתי את "פריקס אאוט" במסגרת שבוע הקולנוע האיטלקי, הלכתי לראות סרט איטלקי נוסף, והסרט הזה התגלה, במידה מסוימת, כהיפך הגמור של הסרט הראשון. אם "פריקס אאוט" הוא סרט מלא התלהבות שקורים בו הרבה דברים, "הכלוב שבפנים" הוא סרט מופנם, שקט. יש בו הרבה לב חם, אבל יש בו גם לא מעט חסרונות. ובכל זאת, מדובר בסרט יפה, גם אם לא מספיק טוב.

זוהי דרמת בית סוהר. והמעלה הראשונה של הסרט הזה היא העיצוב האמנותי המרשים. מדובר בבית כלא גדול העומד לפני סגירה, כך שאחרוני הנשארים בו (סוהרים ואסירים) מרוכזים רק באגף אחד שלו, וכך הבמאי ממקם אותי די מהר בלוקיישן ומכיר לי את המקום הזה. קירות מתקלפים, יצירות אמנות שפיארו פעם את קירות המקום התבלו ונשארו רק כדי להעיד על מה שהיה פעם ואיננו עוד, מסדרונות ריקים ומוזנחים – המקום הזה לא נעים לצפייה, לא נעים לחיות בו, ובכל זאת, זהו גורל משותף של סוהרים ואסירים הכלואים זה עם זה במקום אחד עד שתגיע פקודת הפינוי.

הקצב של הסרט איטי, הסצנות ארוכות מאוד, נמשכות זמן רב, ובמידה מסוימת יש בזה מן הצורך. אבל כאן גם מתחילות הצרות שלי עם הסרט. "הכלוב שבפנים" הוא סרט על האנושיות שבאדם, גם בתנאים קשים. אבל האנשים האלו, האסירים, הם הרי הגיעו לכאן בגלל משהו רע שעשו בחיים. צריכה להיות כאן איזושהי הרגשה של סכנה – הרי בכל רגע עלולה המפלצת לפרוץ אל תוך הסיטואציה השקטה והנעימה שבין האנשים האלו. יש, למשל, סצנות ארוכות במטבח, שם אחד האסירים מכין אוכל. במטבח יש סכינים לצורך הבישול. אין אפילו רגע אחד בסרט בו חששתי שהסכין עלול לשמש את האסירים למשהו אחר, נוסף על הכנת האוכל.

גם כשהאסירים מורדים – זה לא באלימות. הכול כאן מנומס מדי. נעים מדי. הסצנה הראשונה של הסרט מציגה חבורה של גברים (הסוהרים) בבילוי של גברים. צוחקים אחד עם השני, מסתלבטים אחד על השני, שותים ומבלים ערב חברי. אין עוד סצנות כאלו בסרט. משהו בסיטואציה הבסיסית של הסרט ניתק מן המציאות הנעימה של סצנת הפתיחה, והופך למעין מעבדה תסריטאית לבדיקת התנהגות אנושית. בין הסצנות הארוכות, ולרגעים גם במהלכן, ניכר שימוש מאוד לא אינטליגנטי ומאוד לא אפקטיבי במוסיקה. הבמאי כאילו מתאים את המוסיקה לסיטואציה (למשל: שימוש בתופים ג'אזיים כדי לנסות לבלגן את הסדר בצורה מלאכותית. זה לא עובד), במקום לבנות את המוסיקה מלמטה ולהביא אותה ואת התמונה לשיא ביחד. המוסיקה גם משנה סגנון כאילו לפי דרישה, אבל זה רק מדגיש את חוסר הביטחון של הבמאי בתסריט ובשחקנים.

כי אכן יש כאן בעיקר שחקן אחד שמציל את הסרט, והופך אותו לראוי לצפייה. טוני סרוויו. איזה שחקן אדיר האיש הזה. כאן, ב"כלוב שבפנים", הוא משחק את המפקד בפועל, והדרך בה הוא מחזיק את גופו זקוף מראה על סמכות, אבל הדרך שבה הוא מדבר רכה ונעימה. הוא יודע לחתוך עניינים במהירות, אבל צורת הדיבור שלו שקטה. גם כשצריך לומר דברים כמו: "אל תתערב!", הוא עושה את הדברים האלו בשקט ובסמכותיות. שילוב של אדם אבהי ואכפתי עם אדם החלטי שיודע איך ומה לעשות בכל מצב – הסרט הזה הוא תצוגת משחק אדירה של השחקן האיטלקי הגדול ביותר היום (ואחד הכי מרשימים בעולם היום).

כך ש"הכלוב שבפנים" קצת נסחב מדי, ואין בו ממש דרמה ובטח לא מתח, אבל האנושיות החמה בכל זאת עוברת דרך המסך אלי באולם, וכך סוהרים ואסירים חולקים רגעים יפים ביחד, למרות (ואולי בגלל) הסביבה הלא מזמינה במיוחד והתנאים הלא קלים. סרט יפה, אם כי לא נטול חסרונות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s