שבוע קולנוע איטלקי: צוחק מי שצוחק אחרון

(שם הסרט במקור: Qui Rido Io)

אחד הסרטים הנשכחים (אבל הלא מוערכים מספיק לטעמי) של וודי אלן נקרא "מלינדה ומלינדה". מעין שעשוע קטן של אלן, בו הוא מספר את אותו סיפור פעמיים: פעם כדרמה ופעם כקומדיה. והנה מגיע "צוחק מי שצוחק אחרון" ומעביר דרך הפריזמה הסגנונית הזאת את סיפורו האמיתי של אדם שחי באמת בנאפולי של תחילת המאה ה-20. מדובר בסרט מרשים מאוד, אבל גם קצת ארוך מדי, ומעט חסר מיקוד.

כי האדם שבמרכז הסרט היה מחזאי ושחקן קומי. הוא היה מצליח מאוד. אהוב הקהל. הסרט מקדיש חלק ניכר מזמן המסך כדי לתאר את חייו הפרטיים של גיבור הסרט, כמו גם את עבודתו בתיאטרון, לפני הקלעים ומאחוריהם. אני בדרך כלל נרתע מעיסוק בחייהם של שחקנים ואמנים מכיוון שאני מרגיש שמדובר ביצירה למביני דבר. הפעם, אני חושב, "צוחק מי שצוחק אחרון" מרחיב את היריעה כדי לקיים דיון מעניין, כך שההתמקדות הגדולה בחייו של אדוארדו סקארפטה המחזאי-שחקן נחוצה לסרט, אבל גם תוקעת אותו.כי מצד אחד, מדובר באדם טוטאלי. אדם שמאמין בקומדיה בכל מאודו. והוא משתדל ליישם את אמונתו גם בחייו הפרטיים. סקארפטה מאמין בנגיסה עסיסית בחיים כל עוד אתה חי. בצחוק כטעם לחיים. והוא אכן חי את החיים – נשים רבות, ילדים רבים (גם אם הם קוראים לו "דוד", הם בעצם ילדיו הביולוגיים), עושר מנקר עיניים, אוכל ושתייה, שירה וחגיגה אינסופיים. מצד שני, האם אדם שחי את חייו כך לא מאבד קשר עם שאר האנשים? בסצנה אחת בסרט נראים זיקוקים בשמיים בשיאה של מסיבת יום הולדת בטירה של סקארפטה (שעל קיר הכניסה אליה נחרת המשפט Qui Rido Io, כאן אני צוחק, שהוא שם הסרט במקור, וגם ה"אני מאמין" הכי עמוק של סקארפטה). אנשי העיירה הפשוטים מביטים אל השמיים ושחים אחד לחברו: אה, יש מסיבה בבית של סקארפטה. כלומר: הוא נמצא שם, במגדל השן שלו, ואנחנו כאן, בחיים העלובים שלנו.

אז כן, דווקא אנשים כאלו חייבים צחוק כדי להסיח את דעתם ממצבם הלא משופר בחיים, ומצד שני, דרמה המספרת על קשייהם של האנשים הפשוטים יכולה לגעת בהם באותה מידה, ואולי יותר. האם קומדיה היא אמנות נחותה יותר? שאלה שגם וודי אלן שאל אז, וגם הסרט הזה שואל.

אבל הסרט הזה רוצה יותר. והוא לוקח על עצמו קצת יותר מדי. כי הגרעין העלילתי כאן רזה למדי: יש משפט שבו נתבע גיבור הסרט באשמת גניבה אמנותית. סקארפטה לקח יצירה דרמטית של מחזאי, ויצר על בסיסה פרודיה מצחיקה. כל שלבי המשפט ממלאים חלק קטן מאוד מזמן המסך, ושאר הסרט אין בו ממש התקדמות עלילתית, אלא יותר תיאור מצב. ועד כמה שכל העיצוב האמנותי וכמובן המשחק של טוני סרוויו בתפקיד הראשי מרשימים, וגם אם תיאור הנהנתנות של סקארפטה נחוץ להבנת הדמות, עדיין נדמה לי שיש כאן חוסר איזון בעריכה בין סיפור המשפט לתיאור שאר חייו של המחזאי.

אז קומדיה היא אמנות נחותה מדרמה? האם קומיקאי, מעצם עיסוקו, מתנשא מעל הקהל בגלל שהוא לכאורה לא נוגע בקשיי החיים? מתעלם מהם? האם חיים נהנתנים בצורה קיצונית, חיים שמחים שכאלו, לא גורמים, בעצם, הרבה כאב לאחרים כי השמחה הזאת בכוח דורסת את כל האחרים?

הסרט הזה מתעסק ביותר מדי שאלות, ולא מתמקד מספיק כדי להיות היצירה החכמה באמת שהיא היתה יכולה להיות, ועם זאת, קשה להתכחש לקסם הקומי הגדול, לעושר מנקר העיניים, ולהתמסרות הטוטאלית לצחוק כדרך חיים. סרט יפה, גם אם קצת ארוך מדי ולא מספיק ממוקד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s