משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Unbearable Weight of Massive Talent)

זה נשמע ממש כיפי: ניקולס קייג' בסרט על ניקולס קייג'. סרט שצוחק על עצמו קצת, ואולי עם ערך מוסף, איזושהי אמירה על חיים של כוכב קולנוע.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: ההרגשה שלי היא שיש כאן רעיון מדליק. וזה נשאר ברמת הרעיון. הסרט הזה היה צריך לעבור עוד שכתוב מאסיבי לפני שהוא יצא לצילומים. להבנתי, אחרי שמישהו עלה כאן על רעיון מדליק, לא היה כאן אף אחד שישב עם היוצרים וימקד אותם במה שהם רוצים להגיד, ודרך זה, למקד את התסריט.

כי בסופו של דבר, הדבר הכי פחות טוב בסרט הזה על ניקולס קייג' הוא… ניקולס קייג' בעצמו.אם הסרט הזה רוצה לנסות לחקור את ההבדל בין חיי החלום של הוליווד לבין החיים עצמם, אז הוא כושל למדי, בעיקר בגלל שקשה לי להאמין שככה ניקולס קייג' גם במציאות. כבר מהתחלה ניקולס קייג' הוא דברן כפייתי, נודניק, ודי מעצבן. למרות שלא ראיתי את רוב סרטיו של קייג' (אני לא אוהב סרטי אקשן), אני כן מודע לדיבור עליו באינטרנט כשחקן מוגזם מאוד. אבל זה בדיוק העניין – כשחקן הוא מוגזם. קשה לי להאמין שככה הוא גם במציאות.

התסריט, בבסיס, מביא את הכוכב ניקולס קייג' לספרד כדי להשתתף בחגיגת יום הולדת של מעריץ שלו, ואז הדברים מתחילים להסתבך, וכוכב האקשן ניקולס קייג' צריך להראות את כישוריו גם במציאות, עם חטיפות, ויריות, ומרדפים. אבל לפי הסרט הזה, קייג' גם בחיים הוא כמו בסרטים, אז הסרט מפספס את העלילה המרכזית שלו.

מה גם שהתסריט של הסרט מנסה להוסיף הערות על הערך של סרטי אקשן הוליוודיים אל מול הערך דרמות יותר רציניות, ועל הדרך שבה הביזנס ההוליוודי עובד, אבל מכיוון שאף אחת מהעלילות כאן לא מפותחת, התוצאה של כל זה היא האטה משמעותית של הקצב, וכך, מה שהיה אמור להיות קומדיה מטורפת ומקורית הופך להיות סרט איטי ומתסכל. הסרט הזה היה צריך לרוץ במהירות מטירוף לטירוף, ובמקום זה הוא נסחב ולא נענה לרעיון הבסיסי של ניגוד בין החיים האמיתיים לאלו שבסרט.

ואז מגיע פדרו פסקל. השחקן הזה, בכל זאת, מציל את הסרט מעצמו. הוא היחיד שמשחק כאן משהו שאני יכול להאמין לו. מעין איש עשיר אקסצנטרי, מעריץ כמעט אינפנטילי של ניקולס קייג', אבל פסקל מוריד את האיש הזה לאדמה, והופך אותו לדמות משונה קצת, אבל גם נוגעת ללב באהבה האמיתית שלה לקולנוע, וגם בתודעה שלה להבדל בין החיים לקולנוע.

התסריט מספק לדמות של פסקל גם טוויסט יפה שהופך את הסרט למעין סרט אקשן שאני יכול ללכת איתו כי יש כאן דמות מעניינת (והיא לא קייג', אלא דווקא זאת של המעריץ), אבל בגלל שהסרט הזה הולך לאט מדי, האדרנלין מסרב להתעורר, והסרט הזה לא מקבל את האנרגיה שהוא דורש. וכך, גם שרון הורגן, שחקנית אירית סימפטית, מבוזבזת כאן לחלוטין, וכל הסרט הזה הופך לפספוס מתסכל של רעיון מקסים. לא סרט רע, רק כזה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב עם יותר משמעת עבודה, ועם שכתוב תסריטאי לפני הצילומים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s