מרחק הליכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Saints Rest)

בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "מרחק הליכה" בהקרנות סמי-מסחריות. פספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, והשלמתי אותו עכשיו.

הסרט הזה הוא סיפור משונה. מדובר בהפקה ישראלית, עם שחקניות ישראליות, אבל, בעצם, מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש באמריקה ומדבר אנגלית (ברובו). גם הנושא אמריקאי, כי רק באמריקה יש מרחקים גדולים כל כך. הרי כאן, בישראל, אם את גדלה ברחובות, אבל מתחתנת עם מישהו מנתניה, ועוברת לגור בקיבוץ יקום, אין מצב שלא תראי את ההורים למשך תקופה ארוכה כי…החיים. בארה"ב, כנראה, זה אחרת. את גדלה במקום קטן, מכירה את הכול ואת כולם, אבל אז הולכת ללמוד בקולג', ואח"כ מפתחת קריירה, וגם משפחה, ואת ההורים רואים אולי פעם-פעמיים בשנה. כי המרחקים שם גדולים, ואי אפשר פשוט לקחת רכב ולהגיע ב-45 דקות.

ועל זה הסרט הזה, "מרחק הליכה". על התבגרות שמשמעותה לעשות דברים לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה ומהמקום שבו גדלת. ויש כאן שחקניות מקסימות, ופשטות נהדרת.

ואני לא אוהב את הסרט הזה.אבל זה רק אני. כי אף אחד לא סיפר לי שהסרט הזה הוא בעצם מיוזיקל. ואני לא אוהב מיוזיקלס.

בשבילי סרט הוא סיפור שמסופר בקצב מסוים. ב"מרחק הליכה", כמו בכל מיוזיקל, כל כמה דקות יש שיר, והקצב נתקע. אמנם אני חייב להודות שכל השירים כאן (כולם. באמת. בלי ציניות) יפהפיים. אני הייתי שמח לקנות כרטיס להופעה שבה השחקניות – זמרות האלו ינגנו וישירו את השירים האלו. רק זמרת אחת (לפעמים שתיים) ופסנתר. זהו. קטן, פשוט, אותנטי, מרגש. אני אוהב כאלו הופעות. צוותא תל אביב קלאסי.

אבל הופעה זה לא סרט. ולהרגשתי יש כאן כמעט עצלנות תסריטאית. כל השירים באים בעצם לספר לנו איך הגיבורה מרגישה באותו רגע. במקום לכתוב – לייצר סצנות שבהן קורים דברים, ומתוך התגובות של הדמויות להבין את הרגש, אני צריך לשבת ולהקשיב לשיר שמספר לי על איך אני מרגישה עכשיו. לכאורה זה עשוי נהדר – הצילום בזמן השירים הוא מהכתף, מרגיש ביחד עם הזמרת את השיר, אבל זה גם תוקע את הסרט הזה כל פעם מחדש. לא סתם הסיפור שיותר מעניין אותי כאן הוא סיפור המשנה של הדמות של דאנה איבגי – שם כמעט הכול הוא פעולות (במיוחד שבתה את ליבי סצנת הצעת הנישואין – קטנה, צנועה, ודווקא בגלל זה כובשת. והדרך שבה הסצנה הזו ערוכה אל תוך סצנת הבאולינג – גם היא סצנה של פעולות ולא של שירים – היא רגע אחד בסרט שבו הוא התעורר לחיים מבחינתי. עד שהגיע השיר הבא).

יש משהו שובה לב בסרט הזה. בפשטות שלו. אבל אני לא יכול לעכל כל כך הרבה שירים בסרט קצר כל כך (פחות משעה וחצי). למעשה, מבחינתי, אם בעריכה היו מנקים כמעט את כל השירים בסרט, ומשאירים רק את זה שבסצנת השיא ("חברה אמרה לי…". גם הוא, כמו כל השאר, שיר יפהפה), זה היה סרט קצר נפלא לטעמי. כמו שהסרט מוקרן, הוא מתסכל למדי. יש כאן רגש אמיתי. בפנים של האנשים. בדרך שהם מתייחסים לסביבה שלהם. לבית. לעיירה. לאנשים של העיירה. חבל שכל זה מתחבא מאחורי שירים (יפים כשלעצמם, רק שהם לא במקום הנכון).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “מרחק הליכה: הביקורת

  1. אהלן איתן. מצטער שלא קראתי את הביקורת טרם הליכתי לסרט. יותר מאשר שזה מיוזיקל, מעצבנת אותי ההחמצה שבלספר סיפור מעמיק ולהישאר ברובד הבנאלי של אחיות מתרחקות על רקע תגובות שונות למות האם. ומה הזווית הישראלית כאן? איפה האבא? כל הזמן ציפיתי לקתרזיס פסיכואנליטי בשקל שלפחות יתגלה שאבא של חני פירסטנברג הוא ישראלי והאבא של האחות הצעירה הוא אמריקאי ולכן יש פער בדרך שבה הן מתבוננות במציאות. התבאסתי על התקציב שבוזבז כאן כדי להפיק סרט שהיה יכול להיות הרבה יותר ממיוזיקל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s