גלגל המזלות: הביקורת

(שם הסרט במקור: 偶然と想像)

ריוסוקה האמאגוצ'י. העולם מצא לעצמו סופרסטאר חדש בעולם הארט האוס. אני יצאתי מסרטו זוכה האוסקר חצי מסופק. חשבתי שזה סרט ארוך מדי, שמתנהג כמו נובלה עם חומר שצריך טיפול של סיפור קצר. אז עכשיו מגיע לישראל סרט שאוסף לתוכו 3 סיפורים קצרים. אמור להיות יותר טוב. אבל אני עדיין חצי מסופק.כי צריך לומר שמצד אחד, יש כאן הרבה רגעים שבהם עבודת המשחק פנומנלית בעיניי. מדובר בסרט דברני מאוד, אבל בהרבה רגעים בסרט אני מרגיש שהשחקנים האלו שמולי נעלמים לחלוטין לתוך הדמויות, והם אכן מכירים אחד את השני שנים ארוכות. אבל עבודת הבימוי כאן משונה בעיניי: מצד אחד, הבמאי אכן מאפשר את הסיטואציות האלו, מאפשר לשחקנים (בעיקר לשחקניות) להחיות סצנות מהחיים. מצד שני, מדובר כמעט בשעשוע קולנועי לא מאוד מחייב. משהו שנעשה אולי מתוך אילוץ של קורונה, או אולי כי האמאגוצ'י בכוונה רצה להגביל את עצמו. יש כאן מספר לוקיישנים מאוד קטן, והסצנות ארוכות מאוד. הסרט נמשך שעתיים, ויש בו אולי 6 או 7 סצנות. וזהו. הן מתמשכות מאוד, סטטיות מאוד, מתרחשות בחדר אחד (או במקרה אחר: בתוך רכב במהלך נסיעה), ויש רגעים שבהם אני מרגיש את הזיוף (בעיקר בכתיבה). בכמה רגעים בסרט, בכמה סצנות בסרט, יש רגע שבו אחת הדמויות רוצה לצאת מהחדר, לסיים את הסצנה, אבל איכשהו היא חוזרת, במעין פתרון תסריטאי מאולץ, כדי להמשיך את הסצנה לעוד עשר דקות – רבע שעה.

כי קורונה, וסגר, ואי אפשר להסתובב יותר מדי, אז מוצאים פתרונות יצירתיים – מצמצמים את כמות השחקנים, מצמצמים את כמות הלוקיישנים, ובונים סצנות ארוכות. יש שוטים מאוד ארוכים וסטטיים שמאפשרים לשחקנים לפתח רגעי משחק יפהפים, אינטראקציות מקסימות ומרגשות, אבל הבמאי לא הולך עד הסוף, וברגעים מסוימים משנה זווית, חותך בעריכה. במקום להיענות לרגע הארוך הזה, לצלם שוטים ארוכים, ולאפשר למצלמה תנועה בהתאם לרגש של הסצנה, האמאגוצ'י בכל זאת חותך בעריכה, חותך את ההמשכיות של הרגע, קוצץ את הדרמה שרק מבקשת להתמשך.

ובכלל, גם כאן נדמה לי שהבמאי לא הקשיב ללב של התסריט: הרי בשניים משלושת הסיפורים מדובר על הקונפליקט בין תשוקה מינית ככוח מוביל של החיים ללא צורך ברגש לבין רגש שמוביל את החיים ומערב גם תשוקה מינית. הסיפור השלישי מרחיב את היריעה אל החיים עצמם – האם להיסחף במשחק משונה, לחיות חיים הרפתקנים, או ללכת על בטוח. לכל אורך הסרט הזה נדמה לי שהלב שלו הולך עם ההרפתקנות, אבל הקצב האיטי שלו מקרקע אותו. במקום לאפשר רגע מהחיים שבו תתרגש עלינו דרמה מבלי שנרגיש איך זה קרה, כי זה טבעי, האמאגוצ'י הולך "על בטוח" מבחינה קולנועית, עורך את הדרמה למרות שהסצנות ארוכות, ובכך מפספס את ההרפתקנות של היצירה.

אז כן, כמו ב"נהגת של מר יוסוקה", יש כאן רגעים יפהפים, מרגשים, אבל להרגשתי זו פעם שנייה שהאמאגוצ'י הולך נגד החומר של עצמו, לא מרגיש אותו נכון רגשית, ופוגע בחוויה הכללית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s