דוקאביב 2022: אש האהבה

(שם הסרט במקור: Fire of Love)

מראש נכנסתי להקרנה של הסרט הזה בחשש. אני לא אוהב סרטים כאלו. סרטי "נשיונל ג'יאוגרפיק" (והם, אכן, המפיקים של הסרט הזה). סרטים שבהם הפוקוס הוא על הטבע ולא על האדם (אם הוא קיים בכלל). התקציר של "אש האהבה" מבטיח לעשות הקבלה בין אהבה בין אנשים לבין אהבה לאספקט מאוד ספציפי של הטבע. זה לא קורה. כמעט.

ההתחלה דווקא מבטיחה. מירנדה ג'ולי בקריינות חביבה מוצאת כמה גרסאות לסיפור האהבה בין שני האנשים האלו. אבל ככל שהסרט הזה מתמשך, האנשים האלו נעלמים אל תוך צילומי הלבה. בחלק מהפעמים הם מצולמים על רקע הרי הגעש המתפרצים. בחלק אחר, אלו הם צילומים של הרי געש עצמם ללא תיווך אנושי. אבל אין ממש הובלה נרטיבית של התפרצויות הרי הגעש. מבחינתי כל הר געש שמצולם כאן הוא אותו דבר. אין התרכזות של ממש במאפיינים הספציפיים של כל הר שמצולם כאן, ולכן, ההתרשמות שלי היתה שכל צילומי התפרצויות ההרים השונים היו בעצם יכולים להיות צילום של הר אחד.

מה גם שהניתוק הזה שהרגשתי בין האנשים לבין מה שסובב אותם גרם לי להרגיש כאילו יש כאן שימוש בגרין סקרין.  הרי הסרט הזה משתמש גם באנימציה, אז למה לא מסך ירוק? אין לי דרך להתחבר רגשית למה שקורה על המסך, כי אין ממש אנשים, וגם את הטבע אני לא חווה דרך אנשים.כן, צילומים של לבה זורמת ומתפרצת הם צילומים יפים, במיוחד על מסך גדול, אבל אם להמשיך לקרוא

קיארה: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Chiara)

לפני כמה שבועות טסתי לחו"ל לחופשה. היום שבו המראתי הוא גם היום שבו "קיארה" עלה על המסכים בישראל. עכשיו, כשחזרתי, השלמתי צפייה גם בסרט הזה. מהסרט הקודם של ג'ונאס קארפיניאנו יצאתי מסויג למדי. לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של אותו במאי, ועם זאת, משהו בפרצוף של הנערה בפוסטר של הסרט משדר נחישות חסרת מעצורים, אז בכל זאת השתכנעתי.

אחרי הצפייה, שני הדברים נכונים: גם הפעם אני קצת מסויג (אם כי מסיבות אחרות), אבל אכן, סוואמי רוטולו בתפקיד הראשי באמת מצוינת (והיא אכן זכתה בפרס המשחק של האקדמיה האיטלקית. היא מאוד התרגשה לקבל את הפרס. הנה רגע הזכייה מיו-טיוב).

בסרט הקודם של קארפיניאנו הרגשתי שיש תיאור מצב יפה, אבל בלי סיפור. ב"קיארה" יש סיפור. הרבה סיפור. יש דמות שהולכת בנבכי הסיפור. יש את קיארה, גיבורת הסרט בת ה-15, שעוברת במהלך הסיפור הזה תהליך התפכחות. תהליך הבנה שאבא שלה הוא לא גיבור הילדות שהיא כל כך אוהבת, אלא אדם הרבה יותר מורכב. אדם שצריך לעשות מעשים לא כל כך מכובדים כדי לפרנס את המשפחה. וקיארה הזאת עוברת כאן התבגרות מואצת. בשלב מוקדם מאוד היא שומעת פחות או יותר את כל הסיפור, אבל כשהיא מנסה לחקור יותר לעומק, כל מי שמסביבה אומר לה: תעזבי, את עוד צעירה, את לא תביני. וזה מעצבן ומתסכל אותה (ואותי באולם) עוד יותר. היא רוצה להבין.סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה ל להמשיך לקרוא

שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אשליות אבודות

(שם הסרט במקור: Illusions perdues)

בשבועות האחרונים לא כל כך כתבתי פה, כי הייתי בחופשה בחו"ל. פספסתי את פסטיבל הקולנוע הרומני בתחילת החודש, אבל הספקתי לחזור כדי לראות קצת מהיבול של הפסטיבל הצרפתי. בכל שנה יש בפסטיבל הצרפתי לפחות סרט אחד שמפתיע וסוחף אותי. מבט על ההיצע של הפסטיבל הצרפתי השנה משאיר אותי קצת עגום. אין ממש סרטים מסקרנים בפסטיבל השנה. ועם זאת, בכל זאת ארצה לראות שניים או שלושה. והתחלתי עם הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית של השנה: "אשליות אבודות".

הסרט הזה נרכש להפצה בישראל (בהתחלת הסרט עולה הלוגו של "לב"), אבל אני בספק אם הוא אכן יוקרן מסחרית לקהל הרחב. אני בספק עד כמה לקהל הישראלי יש משיכה לדרמת תלבושות מהמאה ה-19 שמגיעה מצרפת, אבל יש לסרט הזה בעיה אחרת לטעמי, והבעיה הזאת מאפילה על יתרונותיו הלא מעטים.

"אשליות אבודות" הוא סרט מרושע. ויותר מכך, הוא סרט שנהנה, מאוד מאוד נהנה, מהרעל שהוא מפזר בשמחה ובששון. זהו סרט שפורץ בהילולה ארסית כנגד המעמד השולט. כנגד התשוקה הבלתי נשלטת ל

כ      ס    ף

"אשליות אבודות" הוא כמו אורגיה פרועה של סקס, סמים, שתיה, ריקודים, שירים (לא רוקנרול. עוד לא המציאו אותו במאה ה-19), כששום דבר, אבל ממש שום דבר אחר לא חשוב. הערך היחיד שחשוב הוא כסף, כי הוא קונה את הסיגריה הבאה, את כוס היין הבאה, את האישה הבאה.וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא

לולה 2022: המועמדויות

אני נמצא עכשיו בחופשה באוסלו, נורבגיה, אבל אני עושה הפסקה קצרה מהחופשה שלי כדי לעבור על המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית שהתפרסמו היום. בשעה 11 בבוקר בדיוק, בשידור ישיר בסטרימינג באתר שלהם, ללא תקלה טכנית אחת, ב-18 דקות בדיוק, שכללו את שתי שחקניות שפותחות מעטפות, סרטון קצר המאגד לתוכו את שיאי הקולנוע הגרמני השנה, וגם אירוח קצר של שרת התרבות הגרמנייה ושל נשיאת האקדמיה (וכל זה ב-18 דקות מתוקתקות לשלמות) – הוכרזו המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע.

אין הרבה סרטים לספר עליהם. למעשה, לפרס הסרט הטוב ביותר מועמדים 6 סרטים, אבל רק שלושה מהם צברו כמות מועמדויות גדולה, ואחד מהם כבר הוקרן בישראל בפסטיבלים שונים (ואיכשהו הצלחתי לפספס אותו).

הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס הלולה לשנה זו הוא להמשיך לקרוא

האיש שלא היה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Operation Mincemeat)

ג'ון מאדן הוא מה שנהוג לכנות במאי יעיל. הסרטים שלו אף פעם לא מבריקים מדי, אף פעם לא חכמים מדי, אבל הם הרבה פעמים פשוט בידור חביב ונעים. משחק טוב, צילום מקצועי, אבל בלי הרבה שאר רוח – זה מה שבדרך כלל קורה בסרטים של מאדן. לא ציפיתי להרבה מ"האיש שלא היה". הופתעתי לגלות סרט מלהיב למדי, מלא בעזוז יצירתי, עם הרבה מחשבה אינטליגנטית מאחוריו, ועם לא מעט רגש אצור בתוכו.

ועם זאת, צריך לומר שמדובר בסרט בריטי. מאוד בריטי. מה שאומר שכל האקשן מתרחש מסביב לשולחנות משרדיים, או בשיחות בין אנשים במסעדות ובפאבים. אין כאן אקשן של חיילים ושל כוחות בטחון אחרים למרות שמדובר על מלחמה. אז מי שלא אוהב את הסגנון הבריטי אין לו מה לחפש כאן. אני, למזלי, מאוד אוהב את הסגנון הזה, והתענגתי על רגעים רבים ב"איש שלא היה". הסגנון הזה מכריח אותי להתרכז באנשים ולא באפקטים ובפיצוצים. והסרט הזה הוא על היצירתיות של האנושות.באופן מוזר, מדובר, מסתבר, בסיפור אמיתי שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור על הדרך בה גרמניה הולכה שולל ע"י בניית סיפור בדוי לחלוטין שגרם להם להאמין למשהו אחד, בעוד שכוחות הברית עשו משהו אחר לחלוטין. כדי לגרום לגרמנים להאמין לדבר כזה, היה צריך ל להמשיך לקרוא

איפה אנה פרנק: הביקורת

תשע שנים עברו מאז סרטו הקודם של ארי פולמן, "כנס העתידנים". 14 שנים מאז "ואלס עם בשיר". לוקח זמן לעשות סרטים כאלו. הזמן הזה, מן הסתם, מחייב את האמן (פולמן, במקרה הזה) להכניס את כל כולו לתוך היצירה, אחרת למה בכלל לעשות את זה? ואכן, גם "איפה אנה פרנק", כמו סרטיו הקודמים, הוא יצירת אמנות שניכר בה דם ליבו של היוצר, ועם זאת, להרגשתי, הפעם היוצר כל כך היה מושקע בתהליך היצירה עד שהוא איבד קשר עין עם הסיבה המקורית לשמה הוא יצא למסע הארוך מאוד הזה שנקרא "איפה אנה פרנק".

לפני שצפיתי בסרט הזה, חשבתי שזה קצת מוזר שדווקא ארי פולמן עושה סרט שמנסה להכניס את הדור החדש, הדור של המאה ה-21, אל תוך הסיפור הישן הזה של השואה. הרי פולמן עצמו עשה לפני יותר מ-20 שנה סרט שנקרא Made in Israel, שלהבנתי הייתה יצירת אמנות שאומרת: או.קיי, שואה, למדנו, הבנו, Next. והנה פולמן בכל זאת מנסה למצוא דרכים חדשות לספר על אותה תקופה.הרי כולנו לומדים בבית הספר על השואה. החוויה שלי (ואני מניח של הרבה אחרים) היא בסופו של דבר של ניתוק. לומדים עובדות היסטוריות, קצת תמונות, קצת סרטים בשחור לבן, ויאללה, שיעור ספורט (אני הייתי תלמיד בבית ספר בשנות ה-80. לפני שהיה נהוג לשלוח תלמידים לטיולי אושוויץ. אני לא יודע עד כמה החוויה שלי הייתה שונה אם הייתי נוסע לפולין. עד היום לא הייתי בפולין). ארי פולמן מנסה לתת חיים לאנשים צעירים בתקופת מלחמה, לנסות להסביר לאנשים הצעירים של היום איך חיים רגילים לגמרי משתבשים בגלל הגבלות שונות שקורות בגלל כוחות פוליטיים שפועלים מעל הראש של כולנו, אבל בעצם חודרים חדירה גסה אל תוך החיים הפרטיים שלנו. בזה פולמן נכשל.

"איפה אנה פרנק" בעצם מספר על להמשיך לקרוא

פרסי דוד די דונטלו 2022: הזוכים

שלשום בערב התקיים ברומניה טקס חלוקת פרסי האקדמיה שלהם. הטקס התחיל ב-20:00 שעון ישראל, והתמשך לכדי אירוע ארוך מאוד של קרוב ל-4 שעות. ב-22:45 שעון ישראל התחיל באיטליה טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע האיטלקית. במשך כשעה עברתי בין שני מסכים – סיום הטקס הרומני, וצפייה בטקס האיטלקי.

צריך לומר שהשנה הייתי מעורב רגשית בטקס האיטלקי. לפני חודש התקיים בסינמטקים שבוע הקולנוע האיטלקי, וראיתי שם כמה סרטים, חלקם היו מהמועמדים המרכזיים לפרס הדוד די דונטלו. יותר מכך, אחד מהסרטים האלו השאיר אצלי חוויה כל כך משמעותית עד שאני בקלות מחשיב אותו לאחד הסרטים הכי טובים (אם לא הכי טוב) שראיתי בחודשים האחרונים. מאוד התרגשתי מ"פריקס אאוט" (כאן כתבתי עליו) , סרט גיבורי על בשואה (וכן, זה סרט שלקח על עצמו אתגר גדול. והוא עומד בו בגבורה). "פריקס אאוט" היה מועמד ל-16 פרסים. זה היה הסרט שרציתי שיזכה.

אבל היו גם סרטים אחרים. את רשימת המועמדויות סקרתי כאן.

את הטקס הנחו שניים: קרלו קונטי, איש טלוויזיה ותיק ומוכר (הרבה פעמים כשזפזפתי בין הערוצים, כשהגעתי לערוצים האיטלקיים תמיד ראיתי אותו באיזושהי תכנית אירוח / בידור), ועוד מישהו / מישהי בשם דרוסילה פויר. אני חשבתי שמדובר באישה טרנסית, אבל מקריאה מרפרפת באינטרנט הבנתי שבסך הכול מדובר בשחקן בשם ג'יאנלוקה גורי שזוכה להצלחה בשנים האחרונות כשהוא עוטה דמות של אישה בשם דרוסילה פויר. כאן, בטקס האקדמיה האיטלקית, הוא/היא בסך הכול עשה עבודת הגשת פרסים קורקטית, אבל היה גם רגע של משחק שבו הוא/ היא ניסתה לחקות את הנאום של צ'רלי צ'פלין מתוך "הדיקטטור הגדול" (באיטלקית), וזאת על רקע האירועים בחודש האחרון במזרח אירופה.

וגם עם תוספות שכאלו לליין אפ הרגיל, הטקס היה מכווץ ולא ארוך. הטקס ברומניה נמשך כמעט 4 שעות. הטקס האיטלקי נמשך פחות מ-3 שעות (כשעתיים וארבעים). היה קהל באולם, וכולם לבשו מסיכות (באיטליה זה כנראה עדיין באופנה…), אבל חוץ מזה, רוב האמנים הזוכים הגיעו לקבל את הפרס.

והפרסים התחלקו לכמה וכמה סרטים:

"אניו" (Ennio), סרט דוקומנטרי על, ובכן, אניו מוריקונה, בבימויו של ג'וזפה טורנטורה, זכה ב-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הדוקומנטרי, עריכה, וסאונד.

"צוחק מי שצוחק אחרון" (Qui Rido Io), סרט יפה על קומיקאי מתחילת המאה ה-20 שנקרא אדוארדו סקארפטה (כאן כתבתי על הסרט) זכה ב-2 פרסים: תלבושות, ולשחקן המשנה, שגם הוא נקרא אדוארדו סקארפטה (והוא אכן צאצא לאותה דמות שבמרכז הסרט).

"דה פיליפו" (I fratelli De Filippo), שמספר על ילדיו הלא חוקיים של אדוארדו סקארפטה, זכה בפרס אחד – למוסיקה (שנכתבה על ידי ניקולה פיובאני, שלעד ייזכר כמי שכתב את המוסיקה ל"חיים יפים" של רוברטו בניני).

"דיאבוליק" (Diabolik), סרט קומיקס מסקרן, זכה בפרס אחד – לשיר המקורי.

"אימא של הים" (L'arminuta), סרט שלא אהבתי, זכה בפרס אחד – לתסריט המעובד.

"הכלוב שבפנים" (Ariaferma), סרט כלא יפה, זכה ב-2 פרסים: לתסריט המקורי, ולשחקן.

"קיארה" (A Chiara), שמכל סרטים שהוקרנו בפסטיבל האיטלקי, דווקא זה הסרט שמופץ מסחרית (החל מהיום) בישראל, ודווקא את הסרט הזה לא ראיתי (אני אנסה להשלים). הסרט הזה לקח הביתה פרס אחד – לשחקנית הראשית בת ה-17 שמאוד התרגשה לקבל את הפרס.

"בלפסט" של קנת' בראנה זכה בפרס הסרט הבינלאומי, והילד מהסרט בא לקבל את הפרס.

ו"פריקס אאוט" (Freaks Out). להרגשתי האקדמיה האיטלקית מאוד העריכה את הסרט, ואכן חילקה לו כמה פרסים, אבל את הפרסים הגדולים היא שמרה לסרט אחר. אז "פריקס אאוט" לקח הביתה 5 פרסים: עיצוב אמנותי, עיצוב שיער, איפור, הפקה, ואפקטים.

וזה השאיר את הבמה לסרט שזכה בפרס הגדול של הערב… להמשיך לקרוא

פרסי גופו 2022: הזוכים

אמש התקיים ברומניה טקס חלוקת פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. הטקס היה רגיל לחלוטין, התקיים באולם, עם מנחה שהעביר כמעט את כל הטקס על הבמה, ומבלי להבין רומנית הרגשתי שהוא מאוד נהנה להנחות, והאווירה שהוא השרה היתה משועשעת ונעימה. ועם זאת, כל התוספות ששולבו בטקס (והיו כמה וכמה כאלו: מחווה לסרט מסוים שחגג 40 שנה, מחווה לסרט אחר שחגג 20 שנה, וכמובן פרסי מפעל חיים וסגמנט "לזכרם") – כולם היו מאוד א-ר-ו-כ-י-ם. חלוקת פרסי מפעל חיים, למשל, ארכה יותר מחצי שעה. ובמצטבר, הטקס כולו נמשך קרוב ל-4 שעות (יותר מדויק: שלוש שעות ו-45 דקות). יותר מדי.

מבחינת הפרסים: במהלך הטקס חשבתי על המשפט שאוהדי כדורגל היו אומרים פעם: הכדור הוא עגול, כדורגל משחקים 90 דקות, וגרמניה תמיד מנצחת. בהשאלה, כריסטי פויו תמיד זוכה. סרטיו הקודמים ("אורורה", "סיירהנבדה") זכו בפרסי הגופו של האקדמיה הרומנית. סרטו האחרון, שעל פניו נראה אף פלצני יותר מקודמיו, צבר במהלך הטקס כמה וכמה פרסים והייתי בטוח שהנה, גם השנה הוא ילך הביתה עם הפרס הגדול.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודשיים. האקדמיה הרומנית חילקה את הפרסים בין כמה וכמה סרטים, עם חיבה יתרה ל"מאלמקרוג", סרטו האחרון של פויו. 

"רומניה הפראית" (România Sălbatică), סרט טבע דוקומנטרי, זכה ב-3 פרסים: פרס הסרט הדוקומנטרי, סאונד, ומוסיקה. 

"שדה פרג" (Câmp de Maci), סרט על שוטר שהוא הומו בארון שנתקל באירוע שיעמת אותו עם ההכרה בזהותו המינית – הסרט הזה זכה ב-2 פרסים: פרס לסרט הביכורים, ופרס לשחקן המשנה.

"אוטו הברברי" (Otto Barbarul), סרט מסקרן על נער פנקיסט המתמודד עם אבל היה הסרט שקיבל את מספר המועמדויות הגדול ביותר, ואמש הוא גם היה המפסיד הגדול של הערב. 13 המועמדויות הניבו רק פרס אחד – לשחקנית המשנה.

"בלתי מזוהה" (Neidentificat), סרט חקירה משטרתית שמאוד מסקרן אותי (כי אני כבר ראיתי את הסרט היותר חדש של אותו במאי ומאוד אהבתי אותו), הסרט הזה לקח הביתה שני פרסים – לתסריט ולשחקן.

ו"מאלמקרוג" (Malmkrog), מעין דיון פילוסופי בטירה מבודדת, הסרט הזה לקח הביתה חמישה פרסים: איפור, צילום, תלבושות, עיצוב אמנותי, ובימוי.

כשכריסטי פויו לקח גם את פרס הבימוי (הוא לא הגיע באופן אישי לטקס), כבר חששתי שגם הפעם הוא ייקח הביתה את הפרס הגדול.

אנחת רווחה. כי להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2022: המועמדויות

פסח, יום העצמאות, ימי הזיכרון שביניהם, וגם חופשה בחו"ל שאליה אני יוצא בקרוב – כל אלו גרמו לי לפספס את ההכרזה על המועמדויות לפרס האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. בקנדה יש שני טקסי פרסים לקולנוע – אחד לפרס הקנדי הלאומי (על הטקס האחרון שהתקיים כתבתי כאן), והשני לחבל קוויבק שמקיים טקס משלו כדי לקדם את הקולנוע דובר הצרפתית (ברובו) של חבל הארץ הספציפי הזה.

מטבע הדברים, חלק מהסרטים המועמדים לפרס האיריס של קוויבק קיבלו גם מועמדויות ופרסים מהאקדמיה הקנדית, אבל חלק אחר מקבל הכרה רק מהאקדמיה בקוויבק, ולפעמים יש שם כמה פרויקטים מסקרנים שכדאי לחפש, אבל אני אתחיל את הסקירה של המועמדויות לפרס האיריס עם הסרטים שכבר שמעתי עליהם:

ציפורים שיכורות (Les Oiseaux Ivres) – איבן גרבוביץ'

הסרט שייצג את קנדה באוסקר בשנה שעברה, וגם היה מועמד ללא מעט פרסים בטקס של האקדמיה הקנדית (וגם זכה בפרס אחד – לצילום) – הוא הסרט המוביל את רשימת המועמדויות גם לפרס האיריס של הקוויבקים. סיפורו של גבר המגיע ממקסיקו אל קנדה בחיפוש אחרי אהובתו שברחה מאימת קרטלי הסמים. בינתיים הוא מתיישב בחווה חקלאית כלשהי ומתחיל לעבוד שם, וכנראה גם מתחיל רומן עם אשת הבעלים.oiseaux ivres"ציפורים שיכורות" (טריילר) מועמד ל-16 פרסי איריס: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקנית משנה, שחקן משנה, שחקן מבטיח, ליהוק, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, עריכה, מוסיקה, תלבושות, איפור, ופרס הקהל.

שעועית (Beans) – טרייסי דיר

מעקב אחרי טקסי פרסים ברחבי העולם עוזר לי לסמן סרטים מעניינים ולחפש אותם בהקרנות בפסטיבלים שונים. את "שעועית" לא רק חיפשתי, אלא אפילו מצאתי, והוא אכן התגלה כסרט יפהפה ומרגש. סיפור התבגרות של ילדה בת 12 משבט המוהוק על רקע של משבר פוליטי שבאמת התרחש בשנות ה-90. סרט שיודע לאזן בין חוויות התבגרות רגילות של נערה לבין עליית התודעה הפוליטית וגיבוש הזהות של אדם כחלק מההתבגרות – זה סרט חכם שמסתכל על תגובות של ילדים ונוער למה שקורה סביבם, והוא אכן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הקנדית בשנה שעברה. השנה גם האקדמיה בקוויבק העניקה לו תשומת לב.beans"שעועית" (טריילר) מועמד ל-11 פרסי איריס: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, פרס סרט הביכורים, 2 שחקניות מבטיחות, ליהוק, עריכה, תלבושות, עיצוב שיער, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

אלין – ואלרי למרסייה

הקו-פרודוקציה הצרפתית-קנדית הזו כבר הוקרנה בישראל בהקרנות מסחריות, אבל אני לא אוהב את סלין דיון, וגם הביקורות על הסרט הזה לא היו מדהימות, אז לא ראיתי. אני מניח שהרבה אחרים אוהבים את סלין דיון, והסרט הזה, שמספר את סיפור חייה של דיון דרך דמות שעוברת דברים דומים לאלו שדיון עברה בחייה, זוכה להכרה ולהרבה מועמדויות.aline poster"אלין" (טריילר) לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הקוויבקית, אבל הוא כן מועמד ל-8 פרסים אחרים: שחקנית, שחקן, ליהוק, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, פרס הקהל, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

מבין הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות, אלו היו הסרטים שכבר שמעתי עליהם. שאר הסרטים ברשימה הם כאלו שאולי כדאי לחפש בפסטיבלים השנה:

מריה צ'אפדיליין (Maria Chapdelaine) – סבסטיאן פילוט

לפני כמה שנים ראיתי סרט להמשיך לקרוא