דוקאביב 2022: ג'וליה

(שם הסרט במקור: Julia)

תשוקה

לכאורה אני מגיע לסרט הזה עם חסרון מובנה – אני לא צופה באף אחת מתוכניות הריאליטי המתעסקות בבישול (מאותה סיבה שאני לא צופה באף אחת מתוכניות הריאליטי בכלל). שפים, היום, הם סופרסטארים. אבל לא בגלל שהם כאלו טבחים טובים. הפרסום כאן חשוב יותר מהעניין עצמו.

אז אולי זה דווקא טוב שאני מגיע לסרט הזה מבלי באמת לשחות בעולם המושגים של הבישול. כי לג'וליה צ'יילד הייתה תשוקה לבישול. היא עשתה את מה שעשתה מאהבה לאוכל. היא העניקה לבישול ערך של אמנות, של עשייה מתוך אהבה, תשוקה אמיתית למעשה ידיים. ולזה אני יכול להתחבר.

צריך לומר שלפני קצת יותר מעשור ראיתי סרט שנקרא "ג'ולי וג'וליה". מריל סטריפ שיחקה את ג'וליה צ'יילד בסרט האחרון שנורה אפרון ביימה בחייה. מאוד אהבתי את הסרט ההוא, שהראה איך אישה אחת, פעם, מאז, מעניקה השראה למישהי אחרת, כאן ועכשיו. סרט אנושי מאוד, שהראה אהבה גדולה לדמויות שבמרכזו. כך שאני כן הכרתי את סיפורה של ג'וליה, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה מרחיב את היריעה, מספר את סיפורה של ג'וליה צ'יילד מהתחלה ועד הסוף, לידה עד מוות (בגיל מאוד מתקדם ובשיבה מאוד טובה), כך שהוא אכן מעניין, אבל בכל זאת לקח לי זמן ליפול בקסם של הסרט הזה.כי יוצרות הסרט, נדמה לי, לא באמת החליטו על איזו זווית ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: המצלמה של ד"ר מוריס

לא הבנתי את הסרט הזה

"המצלמה של ד"ר מוריס" הוא אוסף של צילומים של, ובכן, ד"ר מוריס. טיפוס בריטי שהחליט להתיישב דווקא באילת, ובמשך שנים הוא צילם.

אז הסרט הזה מורכב מהצילומים. של ד"ר מוריס. הום מוביז.

צריך לומר שהעבודה הטכנית של יוצרי הסרט הזה היא לא פחות ממדהימה. בסרט יש רק הום מוביז, אבל יוצרי הסרט עבדו על עיצוב פס קול והוספת מוסיקה בצורה כל כך מדויקת עד שאכן כל הצילומים קמים לתחייה. המקום שד"ר מוריס מצלם נדמה אולי ישן ומאז, אבל אני חי אותו באולם כאן ועכשיו. רחשים של מי ים, קולות של אנשים במסיבות, תינוק בוכה, ועוד כהנה וכהנה רעשי סביבה – הכול אורגני וחי מולי באולם הקולנוע.

אבל אני לא מבין את הסרט הזה.כל מיני דברים עוברים על המשפחה הזאת, אבל ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: Nothing Compares

זה הסיפור על האישה שלא מתנצלת.

באפריל 2018, קובי מידן, איש תקשורת ותיק ומקצועי, כתב בכאב פוסט בפייסבוק הפרטי שלו בתגובה לאירועי היום. באותו פוסט הוא כתב את המשפט: "היום אני מתבייש להיות ישראלי". מהומת אלהים פרצה. איומי פיטורים לצד קללות וגידופים. קובי מידן נאלץ להתנצל, למרות שאני מאמין לו שדבריו נאמרו מתוך כאב אמיתי, וגם אני הרגשתי כמוהו בדיוק בנוגע לאותם אירועים.

במהלך מופע בידור בהפסקת הסופרבול ב-2004 רקדו ושרו ג'סטין טימברלייק וג'נט ג'קסון ובמהלך הריקוד נקרע חלק מהבגד של ג'קסון והשד שלה נחשף בשידור חי. מהומת אלהים פרצה. המוסר העקום! איך היא מעזה! קריירות נהרסו. תעלול מכוון, או טעות מסוג אלו שמתרחשות בשידור חי, היו גם התנצלויות נבוכות.Nothing Compares הוא סרט על שינייד או'קונור. זמרת שפרצה בסוף שנות ה-80, היתה הצלחה אדירה, ואז די נעלמה. הסרט משרטט ברגישות את חייה של שינייד, ואת האופי שלה, שגרם לכך שהיא לא תתנצל. בסבלנות, ברגישות, הסרט הזה מתאר את עלייתה של הזמרת הזאת, אבל לצד ההצלחה, הסרט מתאר גם את חייה הלא קלים כמתבגרת, ואת הפעולות השנויות במחלוקת שלה, שנעשו, כנראה, מתוך גישה אינטואטיבית לחיים. הקרחת המפורסמת שלה, למשל, לא היתה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: החבר הגאון שלי מהתיכון

(שם הסרט במקור: My Old School)

נתחיל מהשורה התחתונה: מדובר בסרט מהנה, קצבי, מעניין, מקורי. סרט חמוד וכיפי.

אבל זאת גם חוויה מבלבלת.

"החבר הגאון שלי מהתיכון" הוא סרט דוקומנטרי באנימציה (כבר התרגלתי לכאלו). יש כאן טכניקות דוקומנטריות רגילות (ראיונות פרונטלים עם דמויות מרכזיות בסיפור. מה שנקרא "ראשים מדברים"), שיחזורים, וגם אנימציה, אבל יש כאן גם שחקנים, כולל לולו הוותיקה. מדובר בסיפור התחזות, אבל לא ממש ברור, גם בסוף הסרט, מה אמת ומה שקר.

כבר מהתחלה נאמר שמדובר בסיפור מוזר, יוצא דופן. ואכן, במשך כחצי סרט הקצב מהיר, הכל חביב ונעים, ואפילו מרגש. ואז הסוד מתגלה, והקצב נעצר. משהו שם נעמד במקום. השאלות מתחילות לצוץ, אבל הסרט לא ממש עונה עליהן, למרות שהחשוד המיידי נמצא מולי (או, לפחות, זה מה שהם אומרים).

הסוד מתגלה באמצעות "חופשה". אבל סיפור החופשה בדוי (זה ממש נאמר בסרט). אז הבנות מהחופשה ידעו מראש על המזימה? ולמה? ואמא שלו – סבתא שלו ידעה? למה? ואולי, כמו שנאמר במשפט האחרון בסרט, הוא בכלל עשה ניתוח פלסטי. אולי הוא אחד מאותם אלו שנראו על המסך לכל אורך הסרט, אחד מהמרואיינים, ואנחנו לא חשדנו בכלל (סוג של קייזר סוזה).אומרים לנו ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: טנטורה

קשה לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, מדובר במסמך פולמוסי מעצם קיומו, כזה שנועד לעורר ויכוח, נועד להרגיז, לעורר מהומות, לעורר מודעות. מצד שני, זה לא סרט טוב (לפחות לא לטעמי).

"טנטורה", לכאורה, בא לפתוח פצע ישן מאוד בציבוריות הישראלית: מסתבר שמלמדים אותנו בבתי הספר על גאוות היחידה של צה"ל, על מוסריותו של הצבא, על מלחמות אין ברירה שהיו כאן, ועל כך שהעם היהודי חזר אל אדמתו ונאלץ להגן עליה בדם בניו (מילת המפתח היא "להגן". לצבא הישראלי קוראים צבא ההגנה לישראל). מסתבר גם שבלהט המלחמה, היו גם חיילים ישראלים שנשרף להם פיוז בתוך ערפל המלחמה, והם שברו, ובזזו, ורצחו אנשים גם לא מתוך קרב מלחמתי, והם אנסו (או לפחות ניסו לאנוס), וסתם התאכזרו שלא לצורך לערבים שחיו בטנטורה.למעשה, הסרט הזה לא ממש מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: גבי גיפורדס לא מרימה ידיים

(שם הסרט במקור: Gabby Giffords Won't Back Down)

איזה פספוס של סרט, בחיי.

הרי נושא הסרט הופך להיות אקטואלי יותר ויותר. רק לפני כמה ימים נרצחו לא מעט ילדים באירוע ירי חסר פשר בארה"ב. זה קורה לא מעט. למישהו מסתובב הבורג בראש, והוא לוקח רובה ויוצא לירות. וכאן יש סיפור על חברת קונגרס, לא פחות. מישהי שממש נמצאה בבית המחוקקים האמריקאי. מישהו ממש התעצבן עליה, וירה עליה. ועל כל מיני אנשים בסביבתה. היו כמה שנהרגו. היא נפצעה קשה. בקושי שרדה.אז מישהו התעצבן עליה. למה? לא יודע. זה לא בסרט. אין כאן בכלל כניסה לנושא או שניים שהעסיקו את גיפורדס בשיבתה כחברת קונגרס כדי שאני לפחות אנסה להבין את השיגעון של היורה, ואת הטירוף האמריקאי שבו כל אחד שמסתובב לו בורג לוקח רובה ומרסס אנשים למוות.

הסרט הזה לא ממש מכיר לי את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: אש האהבה

(שם הסרט במקור: Fire of Love)

מראש נכנסתי להקרנה של הסרט הזה בחשש. אני לא אוהב סרטים כאלו. סרטי "נשיונל ג'יאוגרפיק" (והם, אכן, המפיקים של הסרט הזה). סרטים שבהם הפוקוס הוא על הטבע ולא על האדם (אם הוא קיים בכלל). התקציר של "אש האהבה" מבטיח לעשות הקבלה בין אהבה בין אנשים לבין אהבה לאספקט מאוד ספציפי של הטבע. זה לא קורה. כמעט.

ההתחלה דווקא מבטיחה. מירנדה ג'ולי בקריינות חביבה מוצאת כמה גרסאות לסיפור האהבה בין שני האנשים האלו. אבל ככל שהסרט הזה מתמשך, האנשים האלו נעלמים אל תוך צילומי הלבה. בחלק מהפעמים הם מצולמים על רקע הרי הגעש המתפרצים. בחלק אחר, אלו הם צילומים של הרי געש עצמם ללא תיווך אנושי. אבל אין ממש הובלה נרטיבית של התפרצויות הרי הגעש. מבחינתי כל הר געש שמצולם כאן הוא אותו דבר. אין התרכזות של ממש במאפיינים הספציפיים של כל הר שמצולם כאן, ולכן, ההתרשמות שלי היתה שכל צילומי התפרצויות ההרים השונים היו בעצם יכולים להיות צילום של הר אחד.

מה גם שהניתוק הזה שהרגשתי בין האנשים לבין מה שסובב אותם גרם לי להרגיש כאילו יש כאן שימוש בגרין סקרין.  הרי הסרט הזה משתמש גם באנימציה, אז למה לא מסך ירוק? אין לי דרך להתחבר רגשית למה שקורה על המסך, כי אין ממש אנשים, וגם את הטבע אני לא חווה דרך אנשים.כן, צילומים של לבה זורמת ומתפרצת הם צילומים יפים, במיוחד על מסך גדול, אבל אם להמשיך לקרוא

קיארה: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Chiara)

לפני כמה שבועות טסתי לחו"ל לחופשה. היום שבו המראתי הוא גם היום שבו "קיארה" עלה על המסכים בישראל. עכשיו, כשחזרתי, השלמתי צפייה גם בסרט הזה. מהסרט הקודם של ג'ונאס קארפיניאנו יצאתי מסויג למדי. לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של אותו במאי, ועם זאת, משהו בפרצוף של הנערה בפוסטר של הסרט משדר נחישות חסרת מעצורים, אז בכל זאת השתכנעתי.

אחרי הצפייה, שני הדברים נכונים: גם הפעם אני קצת מסויג (אם כי מסיבות אחרות), אבל אכן, סוואמי רוטולו בתפקיד הראשי באמת מצוינת (והיא אכן זכתה בפרס המשחק של האקדמיה האיטלקית. היא מאוד התרגשה לקבל את הפרס. הנה רגע הזכייה מיו-טיוב).

בסרט הקודם של קארפיניאנו הרגשתי שיש תיאור מצב יפה, אבל בלי סיפור. ב"קיארה" יש סיפור. הרבה סיפור. יש דמות שהולכת בנבכי הסיפור. יש את קיארה, גיבורת הסרט בת ה-15, שעוברת במהלך הסיפור הזה תהליך התפכחות. תהליך הבנה שאבא שלה הוא לא גיבור הילדות שהיא כל כך אוהבת, אלא אדם הרבה יותר מורכב. אדם שצריך לעשות מעשים לא כל כך מכובדים כדי לפרנס את המשפחה. וקיארה הזאת עוברת כאן התבגרות מואצת. בשלב מוקדם מאוד היא שומעת פחות או יותר את כל הסיפור, אבל כשהיא מנסה לחקור יותר לעומק, כל מי שמסביבה אומר לה: תעזבי, את עוד צעירה, את לא תביני. וזה מעצבן ומתסכל אותה (ואותי באולם) עוד יותר. היא רוצה להבין.סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה ל להמשיך לקרוא

שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אשליות אבודות

(שם הסרט במקור: Illusions perdues)

בשבועות האחרונים לא כל כך כתבתי פה, כי הייתי בחופשה בחו"ל. פספסתי את פסטיבל הקולנוע הרומני בתחילת החודש, אבל הספקתי לחזור כדי לראות קצת מהיבול של הפסטיבל הצרפתי. בכל שנה יש בפסטיבל הצרפתי לפחות סרט אחד שמפתיע וסוחף אותי. מבט על ההיצע של הפסטיבל הצרפתי השנה משאיר אותי קצת עגום. אין ממש סרטים מסקרנים בפסטיבל השנה. ועם זאת, בכל זאת ארצה לראות שניים או שלושה. והתחלתי עם הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית של השנה: "אשליות אבודות".

הסרט הזה נרכש להפצה בישראל (בהתחלת הסרט עולה הלוגו של "לב"), אבל אני בספק אם הוא אכן יוקרן מסחרית לקהל הרחב. אני בספק עד כמה לקהל הישראלי יש משיכה לדרמת תלבושות מהמאה ה-19 שמגיעה מצרפת, אבל יש לסרט הזה בעיה אחרת לטעמי, והבעיה הזאת מאפילה על יתרונותיו הלא מעטים.

"אשליות אבודות" הוא סרט מרושע. ויותר מכך, הוא סרט שנהנה, מאוד מאוד נהנה, מהרעל שהוא מפזר בשמחה ובששון. זהו סרט שפורץ בהילולה ארסית כנגד המעמד השולט. כנגד התשוקה הבלתי נשלטת ל

כ      ס    ף

"אשליות אבודות" הוא כמו אורגיה פרועה של סקס, סמים, שתיה, ריקודים, שירים (לא רוקנרול. עוד לא המציאו אותו במאה ה-19), כששום דבר, אבל ממש שום דבר אחר לא חשוב. הערך היחיד שחשוב הוא כסף, כי הוא קונה את הסיגריה הבאה, את כוס היין הבאה, את האישה הבאה.וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא