איפה אנה פרנק: הביקורת

תשע שנים עברו מאז סרטו הקודם של ארי פולמן, "כנס העתידנים". 14 שנים מאז "ואלס עם בשיר". לוקח זמן לעשות סרטים כאלו. הזמן הזה, מן הסתם, מחייב את האמן (פולמן, במקרה הזה) להכניס את כל כולו לתוך היצירה, אחרת למה בכלל לעשות את זה? ואכן, גם "איפה אנה פרנק", כמו סרטיו הקודמים, הוא יצירת אמנות שניכר בה דם ליבו של היוצר, ועם זאת, להרגשתי, הפעם היוצר כל כך היה מושקע בתהליך היצירה עד שהוא איבד קשר עין עם הסיבה המקורית לשמה הוא יצא למסע הארוך מאוד הזה שנקרא "איפה אנה פרנק".

לפני שצפיתי בסרט הזה, חשבתי שזה קצת מוזר שדווקא ארי פולמן עושה סרט שמנסה להכניס את הדור החדש, הדור של המאה ה-21, אל תוך הסיפור הישן הזה של השואה. הרי פולמן עצמו עשה לפני יותר מ-20 שנה סרט שנקרא Made in Israel, שלהבנתי הייתה יצירת אמנות שאומרת: או.קיי, שואה, למדנו, הבנו, Next. והנה פולמן בכל זאת מנסה למצוא דרכים חדשות לספר על אותה תקופה.הרי כולנו לומדים בבית הספר על השואה. החוויה שלי (ואני מניח של הרבה אחרים) היא בסופו של דבר של ניתוק. לומדים עובדות היסטוריות, קצת תמונות, קצת סרטים בשחור לבן, ויאללה, שיעור ספורט (אני הייתי תלמיד בבית ספר בשנות ה-80. לפני שהיה נהוג לשלוח תלמידים לטיולי אושוויץ. אני לא יודע עד כמה החוויה שלי הייתה שונה אם הייתי נוסע לפולין. עד היום לא הייתי בפולין). ארי פולמן מנסה לתת חיים לאנשים צעירים בתקופת מלחמה, לנסות להסביר לאנשים הצעירים של היום איך חיים רגילים לגמרי משתבשים בגלל הגבלות שונות שקורות בגלל כוחות פוליטיים שפועלים מעל הראש של כולנו, אבל בעצם חודרים חדירה גסה אל תוך החיים הפרטיים שלנו. בזה פולמן נכשל.

"איפה אנה פרנק" בעצם מספר על אישה צעירה שנמצאת במצב קשה, ונגאלת בעזרת הדמיון. בעיה 1: הדמיון לא כזה דמיוני. המעבר בין ההווה (הדמיון) לעבר (אנה פרנק) הוא תמיד דרך אותו שוט של התאדות האותיות. בשלב מסוים זה מתסכל ומעצבן שיוצר הסרט לא מצא דרך אחרת למעבר, או אפילו להחליט לוותר כליל על סימון המעבר. אבל ניחא. זה רק סימפטום. מה שהכי הפריע לי בסרט הזה הוא חוסר הפיתוח של התסריט. אין כאן באמת בניית מערכות יחסים כדי שנוכל להרגיש אותן נשברות תחת הנסיבות. למשל: יש רגע שבו אנה פרנק אומרת: כל הבנים היו מאוהבים בי! ויש מעין הדגמה קצרצרה של זה. ועם זאת, כשאומרים ששולחים ילדים "למזרח!", והילדים האלו לא חוזרים מ"המזרח!" – מי הם אותם ילדים? מה היחס של אנה פרנק לאותם ילדים? אין את זה בסרט. אפילו מערכת היחסים היחידה שמתחילה להתפתח כאן, בין אנה פרנק לפיטר, מסתכמת בסצנה אחת (יפה כשלעצמה). זה לא מספיק כדי לעורר את הרגש כשקורים דברים.

ומה זה בכלל "קורים דברים"? אין כאן הרבה יותר ממה שאנחנו לומדים בבית הספר. לנאצים אין פנים. הם סתם צועדים ברחובות עם צלבי קרס, אבל אין כאן פרצופים שבאים ומפנים והורגים. סתם מפלצות שאמורות להפחיד. ואין ממש הסבר לדרך שבה חייה של אנה פרנק הוצרו, אלא רק ציון נקודות.

גם בצד של החברה הדמיונית – מערכת היחסים היותר משמעותית מבחינה דרמטית בסרט היא בצד הזה של הנראטיב, אבל כאן יש כבר בעיה יותר גדולה – הקישור המקרטע מאוד שנעשה כאן לעניין הפליטים. הבחור והבחורה אמורים ליצור קשר סביב המטרה הזאת של עזרה לפליטים. הדיון בעניין הדומה והשונה בין מצב הפליטים באירופה היום לבין מה שקרה אז הוא דיון רלוונטי וראוי בעיניי. הוא לא קיים בסרט הזה. גם כאן, כמו בחלק הנרטיבי של אנה פרנק, אין באמת פיתוח דמויות, אין ממש כניסה לחייה של משפחת פליטים, כדי שנבין את השיבוש של הגורל כשהם מועמדים לגירוש. גם כאן, הכול נעשה בסימון נקודות, אבל מבלי לפתח מערכות יחסים משמעותיות בין הדמויות, וכך, כשהחלק האחרון של הסרט עובר להתעסק באופן בלעדי עם סיפור הפליטים, זה הופך למאוד שטחי, מאוד שחור ולבן, וכך ההשוואה בין אז לעכשיו הופכת למאוד אחד לאחד, וזה לא המצב (שוב, זה דיון שראוי לקיים, לנסות להבין את המורכבויות שבמצב. הסרט הזה לא מקיים את הדיון הזה. הוא לא מורכב מספיק).

אז מה שנשאר הוא אמביציה יצירתית סוחפת, ואנימציה מרהיבה, שאכן יוצרות סרט יפה לעין, וכזה שאני מאוד רוצה להריע לו. לצערי, בדרך נשכח קצת הבסיס – התסריט, והרגש (שלי) מסרב לעקוב אחרי החגיגה הוויזואלית הזאת, ולקראת הסוף אני כבר מרגיש לא כל כך נעים להסתכל על הסרט הזה. מלמדים אותנו שואה כדי ש"נזכור. שלא נשכח", כדי שלא יקרה שוב, וכל הזמן הפשיזם מרים את ראשו בכל מיני פינות בעולם (ולאו דווקא במקומות רחוקים). הדיון לגבי הדומה והשונה בין אז לעכשיו הוא דיון שראוי לקיים. זאת כנראה גם הייתה הכוונה המקורית של "איפה אנה פרנק". לזכור ולא לשכוח כדי שלא יקרה שוב, כדי שמה שכן קורה לא יתפתח לממדים מפלצתיים כמו אז.  "איפה אנה פרנק", כמו שהוא מוצג בקולנוע, לא מצליח להגשים את המטרה הזאת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s