האיש שלא היה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Operation Mincemeat)

ג'ון מאדן הוא מה שנהוג לכנות במאי יעיל. הסרטים שלו אף פעם לא מבריקים מדי, אף פעם לא חכמים מדי, אבל הם הרבה פעמים פשוט בידור חביב ונעים. משחק טוב, צילום מקצועי, אבל בלי הרבה שאר רוח – זה מה שבדרך כלל קורה בסרטים של מאדן. לא ציפיתי להרבה מ"האיש שלא היה". הופתעתי לגלות סרט מלהיב למדי, מלא בעזוז יצירתי, עם הרבה מחשבה אינטליגנטית מאחוריו, ועם לא מעט רגש אצור בתוכו.

ועם זאת, צריך לומר שמדובר בסרט בריטי. מאוד בריטי. מה שאומר שכל האקשן מתרחש מסביב לשולחנות משרדיים, או בשיחות בין אנשים במסעדות ובפאבים. אין כאן אקשן של חיילים ושל כוחות בטחון אחרים למרות שמדובר על מלחמה. אז מי שלא אוהב את הסגנון הבריטי אין לו מה לחפש כאן. אני, למזלי, מאוד אוהב את הסגנון הזה, והתענגתי על רגעים רבים ב"איש שלא היה". הסגנון הזה מכריח אותי להתרכז באנשים ולא באפקטים ובפיצוצים. והסרט הזה הוא על היצירתיות של האנושות.באופן מוזר, מדובר, מסתבר, בסיפור אמיתי שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור על הדרך בה גרמניה הולכה שולל ע"י בניית סיפור בדוי לחלוטין שגרם להם להאמין למשהו אחד, בעוד שכוחות הברית עשו משהו אחר לחלוטין. כדי לגרום לגרמנים להאמין לדבר כזה, היה צריך לפתח סיפור מפורט מאוד. כל החלק הראשון של הסיפור כאן הוא כמו בריינסטורמינג של חבורת תסריטאים יצירתיים במיוחד בתוך חדר עם שעון עצר ודד-ליין. הרגש נוצר כאן מעצם ההתלהבות של המצאת הדמויות, סיפור הרקע שלהן, מה קורה איתן, לאן הן הולכות, ואיך הן יגיעו למקום שהן צריכות להגיע אליו. חבורת המרגלים הבריטית בונה מאפס דמות בדיונית וכל אחד כאן מוסיף פרט יצירתי כלשהו כדי לבנות את הסיפור כך שיהיה בדוי לחלוטין, אבל אמין מספיק כדי להתל באויב. והתפרצות היצירתיות הזאת היא החלק המרגש של הסרט.

בחוכמה מוסיף כאן מאדן את החלק השני של המשוואה: החיים עצמם. התסריט של מישל אשפורד, בעזרתם של קולין פירת' (נהדר כתמיד) ושל קלי מקדונלד (המשתבחת עם השנים. תראו אותה, למשל, בעונה האחרונה של Line of Duty, המשודרת כרגע ב-yes תחת שם גנרי כלשהו) יוצר כאן סיפור אהבה מהוסס שלא יכול להגיע למימוש, ועם זאת הוא קיים. הם משחקים בדמיון, בהמצאת סיפור אהבה של דמויות בדיוניות, אבל הם גם מרגישים משהו אמיתי אחד כלפי השנייה ואחת כלפי השני. ומצד שלישי, הם לא יכולים לעשות משהו בנידון (בחיים עצמם), אז הם לפחות עושים משהו בנידון (בדמיון). ולכל זה יש בכל זאת קשר לחיים עצמם, למלחמה הנוראית שבחוץ.

זהו, הרי, טבעה של יצירת אמנות. היא גורמת לנו להתרגש, לצחוק, להזיל דמעה, ואז אנחנו יוצאים אל החיים האמיתיים, ואם היצירה הייתה טובה, היא גם תשאיר אצלנו משהו שניקח אותו אל החיים שלנו, נדבר אותו, נשתמש בו גם ביום יום. הרי גם הסרט הזה יש בו אינספור רמזים לאנלוגיה שהוא עושה ליצירות ספרות ואמנות בכלל. יש מספר שמדבר בוויס-אובר. איאן פלמינג, הסופר שיצר את דמותו של ג'יימס בונד, הוא דמות משנה בסרט הזה. לרוב הוא פשוט נמצא בצד החדר, כותב סיפורים במכונת כתיבה. גם כותרות המידע המופיעות על המסך נכתבות כאילו במכונת כתיבה. ופתיחת וסיום הסרט מתייחסים לכל הסיפור הזה כסיפור של החיים, הסיפור הגלוי, והסיפור הנסתר, הסאבטקסט, שעליו הוא הסרט הזה, או בעצם, על הקשר בין יצירה והחיים עצמם. על איך יוצרים סיפור, על ההתלהבות שבתהליך היצירה, ועל החותמת שכל היצירתיות הזאת משאירה על החיים שלנו באופן פרטי, ועל החיים של כולנו באופן יותר כללי.

ג'ון מאדן יצר כאן סרט חכם ומהנה, גם אם החלק השני שלו (זה שמגיע אחרי שהמשימה הראשונה הושלמה) הרגיש לי קצת כמו נפילת מתח, כמו סרט המשך פחות טוב מסרט המקור, אבל אחרי בטן דרמטית קטנה הסרט שוב מתרומם עם סיבוכים דרמטיים חדשים שחוזרים ומעלים את הריגוש מעצם ההמצאות הדרמטיות של הסיפור כמו גם של החיים.

"האיש שלא היה" הוא סרט עם חדוות יצירה שלגמרי הדביקה אותי בהתלהבות של היצירה עצמה. תענוג של סרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s