שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא שהוא די עומד במקום. בחלק הראשון של הסרט אומרת אחותו של גיבור הסרט: "רק רציתי לראות אותך בשלב הגיי שלך". כלומר: גיבור הסרט נמצא בתהליך. הוא מגלה עכשיו את זהותו המינית. הוא לא נער צעיר, אלא כבר גבר מבוסס, עם קריירה, ומערכת היחסים שלו עם גבר אחר הממלאת את החלק הראשון של הסרט עוברת את המסך כיחידה מלאה, אוהבת, עם תשוקה פיסית כמו גם אהבה אמיתית בין אנשים שכבר מכירים אחד את השני יותר משתי דקות, והם מתווכחים, ומתפייסים, ומתנשקים, ומכירים יותר לעומק – ובכל זאת, גיבור הסרט עדיין לא באמת סגור על עצמו. הוא נמצא בנקודה שבה הוא עדיין בתהליך השלמה עם עצמו, אבל הוא עדיין לא שם.

ובנקודה הזאת הסרט תקוע. הוא לא מתקדם. התסריט לא באמת מעביר אותי את התהליך הזה של ההכרה בזהות המינית. כי גם האירוע שממלא את החלק העיקרי של הסרט – הפגנה של הומופובים בבית קולנוע המקרין סרט המספר על זוג לסביות – גם האירוע הזה נשאר סטטי למדי. אין בו התפתחות של ממש. ההומופובים עלו על הבמה וצועקים כל מיני מילות גנאי להומוסקסואלים, הקהל שבא לראות את הסרט צועק בחזרה, השוטרים (וגיבור הסרט איתם. הוא גם שוטר) באמצע מבקשים מכולם להזדהות ולהתפזר הביתה, ו…זהו. לאחר מכן יש עימות בין גיבור הסרט לבין אחד המפגינים, מפרידים ביניהם, ומכאן אומרים לו – תחכה בצד עד שנברר את העניין. אז הוא מחכה בצד עד כמעט סוף הסרט.

אז כן, סיפור הכלבה, למשל, הוא סצנה אדירה בעיניי, מרתקת דווקא בגלל הצמצום הקולנועי שלה, הדרך שבה היא סוגרת פריים על הדובר, ורק משנה פוקוס מדי פעם. סצנה של סיפור מרתק שמקרבת בין חברים. ומצד שני, החברים התקרבו, והוא מחזיר אותו הביתה, ו..זהו. The End.

"שדה פרג" הוא סרט מרתק מבחינה קולנועית, אבל הוא לא לוקח אותי למסע של גילוי, אלא נתקע בנקודה אחת בזמן, נקודה אחת במסע. השחקן בתפקיד הראשי, אחד בשם קונראד מריקופר, עושה עבודה מצוינת שמראה את כל הניגודים עובדים שעות נוספות בתוך תוכו. התסריט לא מאפשר לו להחצין את זה, לא נותן לו פעולות שיובילו אותו להשלמה, אבל מריקופר איכשהו מראה את זה באופן סטטי. אז כן, "שדה פרג" הוא לא סרט מסע אלא סרט שעומד במקום, מתאר מצב סטטי, של נקודה אחת בה במסע הזה של גילוי עצמי, שם הוא נתקע, ועם זאת, העבודה הקולנועית כאן כל כך מעולה (והסרט אכן זכה בפרס סרט הביכורים של האקדמיה הרומנית. בצדק. וגם בפרס שחקן המשנה. זה ההוא שמספר את סיפור הכלבה. גם בצדק) עד שבכל זאת כדאי לראות את הסרט הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s