לולה 2022: הזוכה

אתמול בצהרים התקיים טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנה זו. הטקס שודר בשידור חי-דחוי בשעות הערב, אבל אני כבר ידעתי את התוצאה ומי זכה, אז רק העפתי מבט בטקס ולא ממש צפיתי בו, כמו שאני משתדל בדרך כלל לעשות.

הזוכה הגדול מהשנה שעברה, "הגבר המושלם שלך" (סרט יפהפה) עדיין מחכה בסבלנות במחסני המפיצים בישראל לשעת כושר כדי להגיע לקהל הרחב בישראל בהפצה מסחרית. אולי באמת כדאי לחכות. נדמה לי ש"האדם הגרוע בעולם" הנורבגי, שחיכה בערך שנה עד שעלה להקרנות מסחריות בישראל, עושה עסקים לא רעים בקופות הקולנוע בארץ. אולי גם "הגבר המושלם שלך" (כאמור, סרט יפהפה) יכול.

אני לא חושב שהסרט שזכה השנה בטקס פרסי האקדמיה בגרמניה יגיע להקרנות מסחריות בישראל , מכיוון שנדמה לי שנושאו הוא גרמני-פנימי מדי, ועם זאת, כנראה שמדובר בסרט לא רע בכלל, כך שיכול להיות שנוכל לצפות בו ממש בקרוב בפסטיבל ירושלים המתקרב, או בפסטיבל חיפה הקצת יותר רחוק.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן עם פרסומה, ועושה רושם שהאקדמיה הגרמנית נפלה בקסמו של סרט אחד וכמעט יחיד. הזוכה הגדול של הקולנוע הגרמני השנה הוא להמשיך לקרוא

התחרות הרשמית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Competencia Oficial)

הסרט הזה אמור להיות סאטירה חריפה על עולם הקולנוע. סאטירה הוא כן. חריפה – לא ממש. וזה לא ממש עובד. ולא ממש מצחיק. למרות שהסרט דווקא מנסה.

כמה בעיות יש עם הסרט הזה:

מדובר על מישהו שמחליט להפיק סרט כדי שהוא ישאיר משהו משמעותי אחרי מותו. כדי שיזכרו אותו. על מה הסרט? מה זה משנה. מה שחשוב שיהיו כוכבים שימשכו קהל, ושיקבל הרבה פרסום. כלומר: עולם הקולנוע שנכנע לפרסום, לתהילה, ללא תוכן, ללא דאגה לאמנות. מי זה הגבר הזה שדואג לשמו? מה זה משנה. הוא נעלם מהסרט כמעט לחלוטין אחרי האקספוזיציה. דרמטית זה לא עובד.ואז, חלקו הארי של "התחרות הרשמית" מתרכז ב להמשיך לקרוא

שלום ולא להתראות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Adieu les Cons)

תסמונת "הכול בכל מקום בבת אחת"

כמה חבל. "שלום ולא להתראות", הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית בשנה שעברה, הוא אכן סרט מרשים מאוד, ואפילו יש בו לא מעט רגש, והרבה כוונה וחומר לסרט סוחף, אבל העבודה הכול כך מאומצת של הבימוי, הדאגה הכול כך מטורפת לאספקט הוויזואלי, מאפילה בהרבה רגעים על הרגש, לוקחת הרבה מאוד מתשומת הלב, וכך הסרט הוא אכן ממתק לעין, אבל פספוס ללב.

כי ל"שלום ולא להתראות" יש תסריט מבריק לטעמי. תסריט שקורא לרדוף אחרי האהבה גם, ואולי בעיקר, כשאת/ה נמצא/ת במצבים קשים. להעז ולאהוב גם בעולם קשוח. וכך התסריט מאפשר לגיבורת הסרט לעשות מעשה אוהב אחרון בחייה בעזרת אקט משעשע למדי אבל גם מלא לב, וגם הגבר שבמרכז הסיפור, גם הוא מקבל הזדמנות לאהבה, רגע אחד לפני הסוף.בנוסף, וזה כבר כמעט מובן מאליו, וירז'יני אפירה מתגלה שוב כאחת השחקניות הגדולות בדורה. עם כל סרט שאני רואה אותה אני רק מתאהב בה יותר. כאן היא נושמת לתוכה את ה להמשיך לקרוא

חומוס פול טריילר: הביקורת

הלכתי לראות את הסרט מאוד פסימי. הטריילר נורא בעיניי. יש כאן, להבנתי, פרויקט עסקי גרידא, ללא גרם יצירתיות. רצון להביא צופים רבים ככל האפשר לקולנוע, על המשקל, והמרשם לכך: קומדיה. בווליום עצום. וכמה שיותר כוכבים. שחקנים אהובים שיביאו את הקהל. לא משנה על מה הסיפור, ומי, ומה. העיקר – קומדיה. והצלחה.

אז כן, הסרט הזה אכן מאוד לא טוב בעיניי. אבל גם לא כזה גרוע כמו שחשבתי. כי, להבנתי, אם מכניסים את הסרט הזה למקצה שיפורים בחדר עריכה, עם עורכת או עורך שישב עם פטיש 5 קילו על הראש של הבמאי והמפיקים, וירסן/ תרסן מאוד מאוד מאוד את הרצון שלהם לצעוק כדי לקבל פרסום והצלחה, אז אולי אפשר היה להציל את הסרט הזה.כי יש כאן, ברמה הכי פשוטה, קומדיית טעויות. זה בסדר גמור. החלפה תמימה של מכולות בנמל שולחת את הסחורה הלא נכונה לאנשים הלא נכונים. אז בדרך כלל, בקומדיות שכאלו, מדובר בהחלפה של A עם B. הסרט הזה חושב בגדול יותר (כי ככה. כמה שיותר צועק יותר טוב, הם חושבים), אז מוסיפים למשוואה גם מכולה C. החלפה משולשת. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

האדם הגרוע בעולם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Verdens Verste Menneske)

חתיכת חיים הסרט הזה. חתיכת חיים.

השנה יצא לי להיות בחופשה בנורבגיה. פעמיים. וזה יותר מחופש קטן (=חופשה). "האדם הגרוע בעולם" הוא סרט מנורבגיה שמראה מה זה חופש אמיתי. היכולת לזרום עם החיים לאן שהם לוקחים אותך מבלי לפחד. בלי הצורך ללכת לעבודה, וללמוד מקצוע, ולפתח קריירה, ולהתחתן, ולעשות ילדים, ולהקים משפחה. בלי הצורך ללכת באיזשהו מסלול מקובל שבו כולם הולכים.גיבורת הסרט, יולי, אישה בגיל ה-20 פלוס – 30 מינוס לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים. בתחילת הסרט זה כמעט קומי. עוברת מלימודים במקצוע אחד ללימודים במקצוע אחר. מגבר אחד לאחר. אבל מהר מאוד הסרט הזה, באדיבות השחקנית הממש מצוינת רנאטה ראינסיבה, מציג גרסה נטורליסטית לגמרי של חיים חופשיים. אישה שזורמת עם החיים ל להמשיך לקרוא

רדופה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Men)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. אהבתי את "אקס מאכינה", סרט קודם של הבמאי הזה, ועל הסרט הזה שמעתי שהסוף שלו לא ממש ברור, ושיש בו את ג'סי באקלי, שחקנית שאני אוהב. בסופו של דבר, בעיניי הסרט מאוד מרשים טכנית, אבל הוא לא ממש עובד דרמטית. וכן, יש לו סוף משונה, אבל הוא דווקא די ברור לי, לפחות ברמה הסימבולית, והסימבוליות כאן די מוגזמת עם או בלי הסוף הזה.

קשה ממש להסביר על מה הסרט הזה. עוד יותר קשה לדבר על הסרט הזה מבלי להיכנס לספוילרים מאסיביים. אני אנסה ללכת בין הטיפות: גיבורת הסרט היא הרפר. אישה שבהתחלת הסרט בדיוק יוצאת ממערכת יחסים מתעללת. משהו טראומטי קורה (ומוגש בסרט בסדרה של פלאשבקים המשולבים בסרט בצורה מגושמת למדי), והרפר שלנו נוסעת לכפר להחלים.הבעיה העיקרית שלי עם "רדופה" היא להמשיך לקרוא

קו פרו 2022: חזרה לעניינים

ביום שלישי שעבר, במקביל לפסטיבל דוקאביב, התקיים בבית ציוני אמריקה, במרחק הליכה קצרה ממרכז הפסטיבל, אירוע הפיצ'ינג של קו פרו. לאחר שנתיים שהאירוע הזה התקיים בזום בלבד, חזרו כמה וכמה מפיקים ומשקיעים מחו"ל לבקר בארץ, ומולם עלו במאים ומפיקים ישראלים הנמצאים בשלבים שונים של פיתוח פרויקטים דוקומנטריים ישראלים חדשים במטרה לגייס כסף כדי לסיים את הפרויקט.האירוע בשבוע שעבר היה ה-24 במספר. במשך השנים הוא עבר גלגולים שונים, אבל אני משתדל בכל שנה, ומתי שרק אפשר, לבוא ולהקשיב לעתיד של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. הרבה פעמים אני פוגש את הפרויקטים האלו לאחר שהם מסתיימים בשנים שלאחר מכן בדוק אביב. כמה מהפרויקטים שהופקו במהלך השנים בעזרת קו פרו הגיעו רחוק מאוד, אפילו עד האוסקר ("5 מצלמות שבורות", למשל).

פאט פרנס, המנחה הקבוע, שהלך עם קו פרו במשך שנים, לא הגיע הפעם. את מקומו מילאה מרחה דה קונינג, מפיקה מהולנד. הסגנון שלה שונה מאוד מהנימוס המקצועי והנעים של פרנס. קונינג הכניסה הרבה אנרגיה לאירוע, הרבה הומור, ועדיין היא שמרה על מקצועיות וענייניות. הבמה של האולם בבית ציוני אמריקה קטנה מלהכיל את כל האורחים שבאו מחו"ל, אז המשקיעים הפוטנציאלים ישבו בשורה הראשונה של האולם, כאשר שלושה מהם עלו לבמה כל פעם כדי להגיב לפרויקטים שהוצגו בפניהם.

13 סרטים בהתהוות הוצגו בפורום השנה. צריך לומר שפיצ'ינג דוקומנטרי הרבה יותר מסקרן מפיצ'ינג של סרטים עלילתיים מכיוון שצילומים של פרויקט דוקומנטרי נמשכים, בדרך כלל, על פני תקופה הרבה יותר ארוכה מאשר צילומים של פרויקט עלילתי, כך שכמעט תמיד למציגים כבר יש חומר מצולם להראות, ולתת טעימה ממה שיהיה הסרט הגמור. מבין 13 הפרויקטים שהוצגו באירוע הפיצ'ינג, בחרתי לסקור את ארבעת הסרטים בהתהוות שנדמים לי הכי מסקרנים, אלו שאני אחפש בדוקאביב בשנה הבאה:

שלושתנו – הניה ברודבקר

צוות ההפקה של הניה ברודבקר (באמצע, בשמלה הכחולה) על הבמה

הפרויקט שהכי נגע לליבי בכל אותו יום שבו הקשבתי לפיצ'ינג. מדובר ב להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2022: הזוכים

אמש (אמצע הלילה שעון ישראל) התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האיריס של האקדמיה של קוויבק. לא צפיתי בטקס בעיקר בגלל הבדלי השעות, וכשקמתי בבוקר חיפשתי דיווחים על רשימת הזוכים. מסתבר שהיתה גם מחווה מרגשת לאחד הבמאים האהובים עלי בעולם, במאי שנפטר בשנה החולפת. הסרט שזכה בקטגוריה הדוקומנטרית, "כמו גל" (Comme une Vague), הוא סרט מוסיקלי שהופק על ידי ז'אן מארק ואלה ("קפה דה פלור", "מועדון הלקוחות של דאלאס", "שקרים קטנים גדולים"). מוסיקה היתה חלק חשוב מאוד ביצירתו של ואלה, כך שנדמה לי שזה אך טבעי שואלה יהיה מעורב בפרויקט שכזה. במאית הסרט אמרה בנאום התודה שלה: "אני חייבת להזכיר את ז'אן מארק ואלה, המפיק בפועל של הסרט שלי. ז'אן מארק ואלה, אין לך מושג איזו מתנה נתת לי בעזרה ובהפקת הסרט. רצית שכל העולם יראה את הסרט הזה. ז'אן מארק, חברי היקר, אוהבת אותך, אתה מאוד חסר לי".

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן. עושה רושם שהאקדמיה הקוויבקית נפלה בקסמו של סרט אחד בעיקר, והוא: להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: 7 מונולוגים על זנות

איזה פספוס של סרט, בחיי.

היה יכול להיות כאן מסמך חשוב. משמעותי. מרגש. מטלטל. יצא משהו חלבי. מעניין, עם כמה דמויות שמסקרן אותי לשבת איתן לכוס קפה ולשמוע עוד, אבל היצירה הזאת, בגלל כמה בחירות קולנועיות לא נכונות להרגשתי, מפספסת אותי.לסרט הזה קוראים "7 מונולוגים על זנות". אני חשבתי שאני אראה 7 עדויות של נשים שהיו בזנות, או שהן עדיין בזנות. חשבתי שאני אראה אישה אחת יושבת מול המצלמה, מספרת את סיפורה, ואז עוד אישה, ועוד אחת. הסרט הזה נוקט בגישה אחרת – הוא מראיין 7 נשים במקביל. הסרט עורך סיפורים של 7 נשים במקביל, לא אחת אחרי השנייה. זאת גם הייתה יכולה להיות בחירה מעניינת, אם ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: נבלני

(שם הסרט במקור: Navalny)

אני אוהב קולנוע. מבקר קולנוע. אני נמצא בקולנוע לא מעט. רואה די הרבה סרטים. מתרגש. צוחק. מתעצבן. התפריט הקבוע של מבקר קולנוע.

אבל יש מעט מאוד רגעים בשנה שבהם אני יושב באולם הקולנוע עם פה פעור. נדהם ממה שאני שומע ורואה. "נבלני" הוא אחת מאותן חוויות נדירות.אנחנו חיים בעולם אחר מאוד, שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשרות שנים. המלחמות היום הן לא רק בין צבאות, טנקים, ורובים. המלחמות הן בעיקר של תודעה. והיום הכול באינטרנט. פייסבוק. טיקטוק. טוויטר. ערוצי טלוויזיה. מהנדסי תודעה. "נבלני" הוא תיעוד של מלחמה שכזאת. תיעוד מותח, מ להמשיך לקרוא