הכל עבר בשלום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tout s'est bien Passé)

אימא, למה את אף פעם לא משתמשת בצבעים?

גם אפור זה צבע…

כן, אני יודע, קריאה של התקציר של הסרט הזה לא מעוררת תיאבון במיוחד. האבא הזקן והחולה של שתי נשים בוגרות מבקש מהן לעזור לו לסיים את זה, כלומר, למות בכבוד באופן יזום. כלומר, סרט אפור. ועם זאת, זה סרט של פראנסואה אוזון. אחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם. מה שאומר שהכול בסרט יהיה מוקפד, ויזוז מהר למדי, מבלי לאבד את הרגש.וזה העניין שלי עם הסרט הזה. לכאורה, מדברים כאן על מוות כל הזמן. לכאורה, סרט כבד. אבל הסרט הזה זז כל כך מהר, קליל רגליים, ממש לא כבד, לא מתעכב בכלל על רגעים מרגשים. האב מבקש מביתו לדאוג לפרוצדורה של המוות, והסרט ממשיך הלאה. מהר. למעשה, יש בסרט הזה כמה רגעים די משעשעים, בעיקר באדיבותו של

לומדת לעוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: Penguin Bloom)

שמעו של הסרט הזה הגיע אלי כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה באוסטרליה. הייתי מאוד סקפטי לגבי הסרט הזה. הוא נראה לי כמו דרמה סוחטת דמעות נצלנית. אבל נעמי ווטס, שחקנית שאני זוכר מאוד לטובה…אז בכל זאת הלכתי.

אז בסופו של דבר – סוחטת דמעות – הדרמה הזאת מנסה. אבל הדמעות לא הגיעו. הלחי שלי נשארה יבשה. נצלנית – זה פחות. למרות שבעיניי מדובר בסרט מאד בינוני, והדרמה שבו לא ממש עובדת, בכל זאת יש משהו כן ואמיתי כאן, וזה בכל זאת עובר.בסופו של דבר, אני חושב שעם עריכה אחרת, או עם התמקדות תסריטאית יותר מוקפדת, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי. כי כבר מהתחלה ברור שהסרט הזה מגיע מנקודת מבט מאוד ספציפית. מדובר במשפחה עם 3 ילדים. והסרט מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם. נער צעיר שנדמה רגיש יותר מאחרים. מופנם יותר. אחד שחוקר את העולם עם עיניים גדולות וסקרניות, סופג לתוכו את העולם, ומבטא את עצמו בשקט, בניגוד לפעלתנות הילדותית הרגילה והצפויה של שני האחרים.

אבל הסרט הזה לא באמת נותן לי להרגיש את הילד הזה. לא באמת

בוטיק פריז: הביקורת

שתי מילים טובות על הסרט הזה: מוריס כהן. בחיי שהאיש הזה לא יודע לשחק רע גם אם תאיים עליו באקדח. גם אם שום דבר לא עובד מסביב (וב"בוטיק פריז" שום דבר, אבל באמת כלום, גורנישט, Rien לא עובד) – גם אז זה עדיין תענוג להסתכל על העבודה של מוריס כהן.

ואלו היו שתי המילים הטובות היחידות שיש לי על הסרט הזה. וזה מאוד חבל. כי אני מחבב את מרקו כרמל. אהבתי את רוב סרטיו הקודמים (למשל "אחותי היפה", או "כמעט מפורסמת"). אני עדיין רוצה לחשוב ש"בוטיק פריז" לא באשמתו. אולי מישהו לחץ עליו יותר מדי, הכריח אותו לצאת לדרך עם תסריט כל כך רזה עד שאין בו כלום ושום דבר. הרי יש כאן רק רעיון נחמד: ניסיון לתת מבט חיצוני על הדרך שבה הנצרות, היהדות, והאסלאם מסתדרות או לא מסתדרות בעיר הקדושה לכל שלוש הדתות – ירושלים. אז יש כאן סיפור לא ממש ברור על מישהי צרפתייה שמגיעה לישראל למכור נכס כלשהו למרבה במחיר. היא יהודייה. וזהו. פריטי העסקה לא ממש ברורים, כמו גם מי זאת האישה הזאת ומה היא עושה כאן בדיוק.אולי דווקא היה כאן תסריט יותר מפורט, אבל כל מיני בעיות בהפקה הכריחו את העריכה לחתוך החוצה כל מיני סצנות שהיו ממלאות את הדמויות בהרבה בשר (הסרט מאוד קצר: כשעה ועשרים. וזה מורגש מאוד וחסר מאוד). הישראלים בסרט מוצגים כ

פרסי אופיר 2022: התחלה

היום פרסמה האקדמיה הישראלית לקולנוע את רשימת הסרטים המתמודדים לפרס אופיר 2022, הידוע גם כתחרות לבחירת הסרט שייצג את ישראל באוסקר.

אז שוב, בפעם המאה: זאת לא התחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה, אלא התחרות למה ש (אולי, במקרה, בטעות) האוסקר האמריקאי הכי יאהב. אלו לא אותן שאלות, ולא תמיד מה שטוב לכאן טוב לשם, ועל כל מקרה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדעת מה יאהבו שם, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות נוספו לאקדמיה האמריקאית המון אנשי קולנוע מכל העולם, ועכשיו צריך לקלוע לטעם של כל העולם בעצם, ולא רק לטעם האמריקאי. אני (ועוד כמה אחרים) תמיד אומרים שעדיף היה להפריד את שתי השאלות האלו – להצביע לסרט שהכי אוהבים, ובנפרד לסרט שייצג את ישראל באוסקר. לא מעט חברי אקדמיה לאורך השנים אוהבים סרט אחד אבל מצביעים לאחר כי…יש לו יותר סיכוי באוסקר. ברוב המקרים זאת סתם הערכה לא מאוד מבוססת. והסרט הכי אהוב הרבה פעמים סובל ונדחק הצידה.

והבעיה השנייה: זאת תחרות בין סרטים שמעט מאוד אנשים מכירים. בין סרטים שברובם לא הופצו בכלל והקהל הישראלי לא מכיר אותם. אז למה שמישהו יצפה בטקס, למה שמישהו יתעניין בכלל בקולנוע הישראלי כשחלון הראווה שלו (טקס פרסי האקדמיה) כל כך לא מעניין?

השנה עומדים לשיפוט האקדמיה 27 סרטים. רק 4 (ארבעה!) הופצו בהפצה מסחרית רגילה לקהל הרחב. "איפה אנה פרנק", "מתחתנת", "חומוס פול טריילר" ו"סנולנד". לאף אחד מהם, להערכתי, אין סיכוי לזכות בשום דבר משמעותי. עוד 4 סרטים הוקרנו כבר בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה לקהל מצומצם, ומחכים על המדף להפצה מסחרית: "איך נתת לזה לקרות", "הסירו דאגה מליבכם" של תום שובל (ראיתי. הרגשתי מסויג למדי), "השחיין" של אדם קלדרון (ראיתי, הרגשתי מסויג למדי) ו"סינמה סאביא" של אורית פוקס רותם (ראיתי, מאוד אהבתי).

אז אמנם אין טעם לנסות לחזות אילו סרטים יזכו בפרס, כי, כאמור, לא מדובר בפרס לסרט הכי טוב, אלא לזה שלחברי האקדמיה נדמה, משום מה, שיש לו סיכוי באוסקר, אבל מכיוון שאני אוהב קולנוע ישראלי, אני אנסה לעקוב אחרי התחרות המשונה הזאת גם השנה, ואני אתחיל בסקירה קצרה של הסרטים הבולטים ברשימה השנה:ראשית, חסר לי ברשימה

לולה 2022: הזוכה

אתמול בצהרים התקיים טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנה זו. הטקס שודר בשידור חי-דחוי בשעות הערב, אבל אני כבר ידעתי את התוצאה ומי זכה, אז רק העפתי מבט בטקס ולא ממש צפיתי בו, כמו שאני משתדל בדרך כלל לעשות.

הזוכה הגדול מהשנה שעברה, "הגבר המושלם שלך" (סרט יפהפה) עדיין מחכה בסבלנות במחסני המפיצים בישראל לשעת כושר כדי להגיע לקהל הרחב בישראל בהפצה מסחרית. אולי באמת כדאי לחכות. נדמה לי ש"האדם הגרוע בעולם" הנורבגי, שחיכה בערך שנה עד שעלה להקרנות מסחריות בישראל, עושה עסקים לא רעים בקופות הקולנוע בארץ. אולי גם "הגבר המושלם שלך" (כאמור, סרט יפהפה) יכול.

אני לא חושב שהסרט שזכה השנה בטקס פרסי האקדמיה בגרמניה יגיע להקרנות מסחריות בישראל , מכיוון שנדמה לי שנושאו הוא גרמני-פנימי מדי, ועם זאת, כנראה שמדובר בסרט לא רע בכלל, כך שיכול להיות שנוכל לצפות בו ממש בקרוב בפסטיבל ירושלים המתקרב, או בפסטיבל חיפה הקצת יותר רחוק.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן עם פרסומה, ועושה רושם שהאקדמיה הגרמנית נפלה בקסמו של סרט אחד וכמעט יחיד. הזוכה הגדול של הקולנוע הגרמני השנה הוא

התחרות הרשמית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Competencia Oficial)

הסרט הזה אמור להיות סאטירה חריפה על עולם הקולנוע. סאטירה הוא כן. חריפה – לא ממש. וזה לא ממש עובד. ולא ממש מצחיק. למרות שהסרט דווקא מנסה.

כמה בעיות יש עם הסרט הזה:

מדובר על מישהו שמחליט להפיק סרט כדי שהוא ישאיר משהו משמעותי אחרי מותו. כדי שיזכרו אותו. על מה הסרט? מה זה משנה. מה שחשוב שיהיו כוכבים שימשכו קהל, ושיקבל הרבה פרסום. כלומר: עולם הקולנוע שנכנע לפרסום, לתהילה, ללא תוכן, ללא דאגה לאמנות. מי זה הגבר הזה שדואג לשמו? מה זה משנה. הוא נעלם מהסרט כמעט לחלוטין אחרי האקספוזיציה. דרמטית זה לא עובד.ואז, חלקו הארי של "התחרות הרשמית" מתרכז ב

שלום ולא להתראות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Adieu les Cons)

תסמונת "הכול בכל מקום בבת אחת"

כמה חבל. "שלום ולא להתראות", הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית בשנה שעברה, הוא אכן סרט מרשים מאוד, ואפילו יש בו לא מעט רגש, והרבה כוונה וחומר לסרט סוחף, אבל העבודה הכול כך מאומצת של הבימוי, הדאגה הכול כך מטורפת לאספקט הוויזואלי, מאפילה בהרבה רגעים על הרגש, לוקחת הרבה מאוד מתשומת הלב, וכך הסרט הוא אכן ממתק לעין, אבל פספוס ללב.

כי ל"שלום ולא להתראות" יש תסריט מבריק לטעמי. תסריט שקורא לרדוף אחרי האהבה גם, ואולי בעיקר, כשאת/ה נמצא/ת במצבים קשים. להעז ולאהוב גם בעולם קשוח. וכך התסריט מאפשר לגיבורת הסרט לעשות מעשה אוהב אחרון בחייה בעזרת אקט משעשע למדי אבל גם מלא לב, וגם הגבר שבמרכז הסיפור, גם הוא מקבל הזדמנות לאהבה, רגע אחד לפני הסוף.בנוסף, וזה כבר כמעט מובן מאליו, וירז'יני אפירה מתגלה שוב כאחת השחקניות הגדולות בדורה. עם כל סרט שאני רואה אותה אני רק מתאהב בה יותר. כאן היא נושמת לתוכה את ה

חומוס פול טריילר: הביקורת

הלכתי לראות את הסרט מאוד פסימי. הטריילר נורא בעיניי. יש כאן, להבנתי, פרויקט עסקי גרידא, ללא גרם יצירתיות. רצון להביא צופים רבים ככל האפשר לקולנוע, על המשקל, והמרשם לכך: קומדיה. בווליום עצום. וכמה שיותר כוכבים. שחקנים אהובים שיביאו את הקהל. לא משנה על מה הסיפור, ומי, ומה. העיקר – קומדיה. והצלחה.

אז כן, הסרט הזה אכן מאוד לא טוב בעיניי. אבל גם לא כזה גרוע כמו שחשבתי. כי, להבנתי, אם מכניסים את הסרט הזה למקצה שיפורים בחדר עריכה, עם עורכת או עורך שישב עם פטיש 5 קילו על הראש של הבמאי והמפיקים, וירסן/ תרסן מאוד מאוד מאוד את הרצון שלהם לצעוק כדי לקבל פרסום והצלחה, אז אולי אפשר היה להציל את הסרט הזה.כי יש כאן, ברמה הכי פשוטה, קומדיית טעויות. זה בסדר גמור. החלפה תמימה של מכולות בנמל שולחת את הסחורה הלא נכונה לאנשים הלא נכונים. אז בדרך כלל, בקומדיות שכאלו, מדובר בהחלפה של A עם B. הסרט הזה חושב בגדול יותר (כי ככה. כמה שיותר צועק יותר טוב, הם חושבים), אז מוסיפים למשוואה גם מכולה C. החלפה משולשת. הבעיה היא ש

האדם הגרוע בעולם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Verdens Verste Menneske)

חתיכת חיים הסרט הזה. חתיכת חיים.

השנה יצא לי להיות בחופשה בנורבגיה. פעמיים. וזה יותר מחופש קטן (=חופשה). "האדם הגרוע בעולם" הוא סרט מנורבגיה שמראה מה זה חופש אמיתי. היכולת לזרום עם החיים לאן שהם לוקחים אותך מבלי לפחד. בלי הצורך ללכת לעבודה, וללמוד מקצוע, ולפתח קריירה, ולהתחתן, ולעשות ילדים, ולהקים משפחה. בלי הצורך ללכת באיזשהו מסלול מקובל שבו כולם הולכים.גיבורת הסרט, יולי, אישה בגיל ה-20 פלוס – 30 מינוס לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים. בתחילת הסרט זה כמעט קומי. עוברת מלימודים במקצוע אחד ללימודים במקצוע אחר. מגבר אחד לאחר. אבל מהר מאוד הסרט הזה, באדיבות השחקנית הממש מצוינת רנאטה ראינסיבה, מציג גרסה נטורליסטית לגמרי של חיים חופשיים. אישה שזורמת עם החיים ל

רדופה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Men)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. אהבתי את "אקס מאכינה", סרט קודם של הבמאי הזה, ועל הסרט הזה שמעתי שהסוף שלו לא ממש ברור, ושיש בו את ג'סי באקלי, שחקנית שאני אוהב. בסופו של דבר, בעיניי הסרט מאוד מרשים טכנית, אבל הוא לא ממש עובד דרמטית. וכן, יש לו סוף משונה, אבל הוא דווקא די ברור לי, לפחות ברמה הסימבולית, והסימבוליות כאן די מוגזמת עם או בלי הסוף הזה.

קשה ממש להסביר על מה הסרט הזה. עוד יותר קשה לדבר על הסרט הזה מבלי להיכנס לספוילרים מאסיביים. אני אנסה ללכת בין הטיפות: גיבורת הסרט היא הרפר. אישה שבהתחלת הסרט בדיוק יוצאת ממערכת יחסים מתעללת. משהו טראומטי קורה (ומוגש בסרט בסדרה של פלאשבקים המשולבים בסרט בצורה מגושמת למדי), והרפר שלנו נוסעת לכפר להחלים.הבעיה העיקרית שלי עם "רדופה" היא