דוקאביב 2022: סוד מוחלט בהחלט

זה מסוג הסרטים שלא נעים לכתוב עליהם דברים רעים.

ברור לי לחלוטין שהסרט הזה בא מאהבה.

ברור לי לחלוטין שיוצר הסרט מעריץ את גיבורו.

הרמה הטכנית של הסרט גבוהה. יש כאן שימוש אינטנסיבי באנימציה יפה ומלאת דמיון, והצילום יפהפה (לסרט הזה יש את שוט הפתיחה היפה ביותר שראיתי זה זמן רב. בסרט דוקומנטרי או עלילתי).ועם זאת, נדמה לי שהסרט הזה היה צריך חשיבה נוספת לפני עשייתו (או לפני עריכתו). חשיבה על הסיבה לעצם קיומו של הסרט. כי אם זאת האהבה הגדולה של היוצר למושא היצירה – למה הוא אוהב אותו כל כך? מה בדיוק גרם ליוצר הסרט לצאת למסע הזה של עשיית סרט, ולהשקיע כסף וזמן בפרויקט הגדול הזה?

הסרט הזה מקיף את כל האספקטים בחייו של יגאל מוסינזון – היותו סופר ומחזאי מוצלח ומצליח, ליידיז מן רב קסם, ממציא רב דמיון, איש מסתורין (עם סיפור ריגול מוזר ומשונה) – איש רב מעללים היה מוסינזון. ועם זאת, הסרט הזה היה מרוויח מהתמקדות בזווית ספציפית אחת בחייו, ממרכז את תשומת הלב שלי לסיבה ספציפית שיש ליוצר הסרט לאהוב את גיבורו (ובהשאלה – לי, הצופה, להתאהב בו).

ויש את העניין עם נושאי ספריו ומחזותיו. במבט לאחור מעומק המאה ה-21, נדמה לי שיש ביצירתו של מוסינזון אלמנט אנכרוניסטי. מבט מצועף בערכים הציוניים. לצורך הדוגמא, באולם סמוך לאולם בו צפיתי בסרט מוקרן סרט אחר הטוען שחיילים ישראלים ביצעו טבח בפלסטינים במלחמת השחרור. מחזותיו וספריו (והסרטים שנעשו על פי ספריו) של מוסינזון, נדמה לי, היו ספוגים באהבה פטריוטית של הציונות שבבסיס קיום המדינה הזאת. מוסינזון גם אומר בסרט: הדבר הכי נורא בהיות בניכר הוא הגעגוע לארץ. אבל במבט לאחור משנת 2022, הייתי מצפה לחקירה קצת יותר ביקורתית על האהבה הבלתי מתפשרת למדינת היהודים, כשברור לי היום, שגם אם כולנו יהודים (כמאמר השיר), גם בינינו יש עשבים שוטים. ולא בטוח שהם קומץ.

הביוגרפיה הנעימה הזאת של יגאל מוסינזון הוא מסמך יפה לעין, מלא אהבה לאיש תרבות משמעותי בתולדות ימי המדינה, אבל חוסר המיקוד של הסרט, בתוספת של חוסר מבט ביקורתי, הופכים את הסרט הזה ליפה אמנם, אבל זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il