דוקאביב 2022: רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון

קשה באמת להתנגד לסרט הזה. רבקהל'ה מיכאלי. היא פרפורמרית מלידה. מצלמה מול הפרצוף שלה – והיא כבר יודעת מה להגיד. איך להגיד. גם אם זה מהחיים – היא תמצא דרך להגיד את זה כך שזה יצבוט מעט בלב, וגם יעלה חיוך.

אבל הסרט הזה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר. הוא לא. הוא נשאר ברמת ה"חביב". ואפילו זניח.

כי ההתחלה מבטיחה. רבקה מיכאלי מדברת על הפער בין ההרגשה שלה שכאן זה הבית, ובין חוסר היכולת של "כאן" להשלים עם זה שלשחקנית ולאשת התקשורת שכולם אוהבים יש דעות שלא כולם מסכימים איתן. איך היא מעזה להיות שמאלנית במקום שכזה? אז היא נוסעת לאמריקה, לפגוש את ילדיה שחיים שם.וכל הסרט הוא שם באמריקה. על מי מנוחות. מדי פעם יש אינסרטים מהקריירה המאוד ארוכה של מיכאלי, ככה בשביל הנוסטלגיה (וגם בשביל שנבין שהמקום הזה היה ככה גם פעם. שיר על שמאלנים בוגדים היה גם ב"ניקוי ראש", לפני כמעט 50 שנה). מדי פעם יש שיחה עם הילדים והנכדים. שיחה שנוגעת גם ליחס של כל הנוכחים למקום הזה שנקרא "ישראל". ומדי פעם יש הופעות מהיום, וכמה מילים שהיא אומרת על היום ועל שם ועל כאן.

אבל אין דבק שמחזיק את הכול ביחד. אין איזושהי קריאת כיוון נרטיבית שתוביל את הסרט הזה בכיוון מסוים. אין עמוד שדרה של סרט שיוביל את הסיפור לכיוון מטרה מוגדרת. והאמת שמי שהיה כאן, בישראל, בשנתיים-שלוש האחרונות יודע שהיה כאן צ'אנס לעשות סרט באמת חודר קרביים. זה גם מופיע בסרט הזה, ממש בסוף, לשבריר שניה: לכל אורך מחאת בלפור, רבקהל'ה מיכאלי יצאה אל הגשרים, יצאה למחות באופן אקטיבי כנגד הממשלה המונהגת על ידי נאשם בפלילים. אם, הרי, הסרט הזה, בהצהרה כבר מהתחלה, מנסה למצוא את האיזון בין הבעת דעה פוליטית שאינה שייכת לרוב לבין שייכות, בכל זאת, למקום הזה, הסרט הזה רק אומר כמה מילים, כמה משפטים, על הנושא, בתפזורת, ללא כיוון נרטיבי מוגדר, ללא התפתחות סיפורית, ללא מסקנה אמיתית מכל הסרט.

תמר טל ענתי כבר הוכיחה בעבר את רגישותה לסיפורי חייהם של אנשים לא מאוד צעירים. גם מיכאלי כבר עברה את גיל ה-80 (או כמו שהיא אמרה לי פעם באופן אישי: היא בת 26 פעם שלישית), והבמאית כאן, כמו בסרטיה הקודמים, אכן יודעת לתת את האוזן, הלב, הרגישות, לסיפור החיים של מיכאלי גם בקונטקסט מאוד ספציפי, אבל הכול כאן בתפזורת. כמה מילים פה, וחיבוק עם הנכדות שם, ואינסרט מהעבר, וסיפור מהעבר, וצילומים שלה הולכת ברחובות אמריקה (לא יודע אם זה מכוון, אבל בעודי צופה בסרט חשבתי שהאור האמריקאי לאורו מתהלכת מיכאלי כל כך חיוור בהשוואה לאור הישראלי) – ואין ממש כיוון לסרט הזה, אין ממש תוקף למילים הנאמרות מלבד אמירתן לחלל הריק. זה נחמד, ומשעשע, וגם קצת מרגש, אבל זה לא באמת נשאר איתי.

אז זה סרט חביב. באמת. רבקה מיכאלי צריכה רק מצלמה (או קהל שיקשיב), והיא כבר תיתן את השואו. גם בגילה המתקדם. אבל הסרט הזה היה צריך להתמקד הרבה יותר סביב הנושא שלו כדי ליצור תעודה עוצמתית. את זה אין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s