קו פרו 2022: חזרה לעניינים

ביום שלישי שעבר, במקביל לפסטיבל דוקאביב, התקיים בבית ציוני אמריקה, במרחק הליכה קצרה ממרכז הפסטיבל, אירוע הפיצ'ינג של קו פרו. לאחר שנתיים שהאירוע הזה התקיים בזום בלבד, חזרו כמה וכמה מפיקים ומשקיעים מחו"ל לבקר בארץ, ומולם עלו במאים ומפיקים ישראלים הנמצאים בשלבים שונים של פיתוח פרויקטים דוקומנטריים ישראלים חדשים במטרה לגייס כסף כדי לסיים את הפרויקט.האירוע בשבוע שעבר היה ה-24 במספר. במשך השנים הוא עבר גלגולים שונים, אבל אני משתדל בכל שנה, ומתי שרק אפשר, לבוא ולהקשיב לעתיד של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. הרבה פעמים אני פוגש את הפרויקטים האלו לאחר שהם מסתיימים בשנים שלאחר מכן בדוק אביב. כמה מהפרויקטים שהופקו במהלך השנים בעזרת קו פרו הגיעו רחוק מאוד, אפילו עד האוסקר ("5 מצלמות שבורות", למשל).

פאט פרנס, המנחה הקבוע, שהלך עם קו פרו במשך שנים, לא הגיע הפעם. את מקומו מילאה מרחה דה קונינג, מפיקה מהולנד. הסגנון שלה שונה מאוד מהנימוס המקצועי והנעים של פרנס. קונינג הכניסה הרבה אנרגיה לאירוע, הרבה הומור, ועדיין היא שמרה על מקצועיות וענייניות. הבמה של האולם בבית ציוני אמריקה קטנה מלהכיל את כל האורחים שבאו מחו"ל, אז המשקיעים הפוטנציאלים ישבו בשורה הראשונה של האולם, כאשר שלושה מהם עלו לבמה כל פעם כדי להגיב לפרויקטים שהוצגו בפניהם.

13 סרטים בהתהוות הוצגו בפורום השנה. צריך לומר שפיצ'ינג דוקומנטרי הרבה יותר מסקרן מפיצ'ינג של סרטים עלילתיים מכיוון שצילומים של פרויקט דוקומנטרי נמשכים, בדרך כלל, על פני תקופה הרבה יותר ארוכה מאשר צילומים של פרויקט עלילתי, כך שכמעט תמיד למציגים כבר יש חומר מצולם להראות, ולתת טעימה ממה שיהיה הסרט הגמור. מבין 13 הפרויקטים שהוצגו באירוע הפיצ'ינג, בחרתי לסקור את ארבעת הסרטים בהתהוות שנדמים לי הכי מסקרנים, אלו שאני אחפש בדוקאביב בשנה הבאה:

שלושתנו – הניה ברודבקר

צוות ההפקה של הניה ברודבקר (באמצע, בשמלה הכחולה) על הבמה

הפרויקט שהכי נגע לליבי בכל אותו יום שבו הקשבתי לפיצ'ינג. מדובר במשפחה דתית-חרדית, או כזאת שהייתה דתית-חרדית. הניה ברודבקר היא אם המשפחה, והיא גם הבמאית. יש לה ילד שאובחן כאוטיסט. החברה החרדית דחתה את הילד, וכתוצאה מכך גם את המשפחה, שנאלצה לעבור דירה. אבל, מסתבר, גם החברה הלא חרדית לא מסתדרת עם אוטיזם. בין קבלה לדחייה, בין אורח חיים דתי לבין חילוני, והכל כפוף לאהבה הגדולה לילד של המשפחה – הסרט הזה יהיה תעודה של אנשים שלא מוצאים את מקומם בעולם.

מוות באום אל חיראן – דורון ג'ראסי

לכאורה – אין לי כוח לעוד סרט פוליטי. הסיפור הזה שהיה בחדשות ונטחן עד דק. בדיוק בשביל זה קיים האירוע הזה. להקשיב, לראות, להבין שיש כאן גישה אחרת, מרתקת יותר, מסקרנת יותר. יוצרי הסרט אמרו בבירור שההשראה שלהם היא, בין היתר, הסרט "מוות בבאר שבע". מבט מדוקדק על גרסאות שונות לאותו אירוע, דרך זוויות שונות שבהן האירוע צולם, קילוף הגרסאות לאור עדויות חדשות שנחשפות כל הזמן, בגיבוי ניתוח הצילומים מזוויות שונות, בנוסף למלחמה בממסד שמנסה לטייח, להסתיר, לטאטא את האירועים האלו אל השכחה – הסרט הזה יכול להיות תעודה עוצמתית שתספר סיפור אחד קטן שיהיה קפסולה של שגרה של טיפול בהרבה אירועים אחרים במדינת ישראל.

גיים צ'יינג'ר – נבת מזור, לירן עצמור

לירן עצמור הוא מפיק דוקומנטרי ותיק עם רזומה מכובד מאחוריו. הפרויקט המפורסם ביותר שהוא עומד מאחוריו הוא "פרינסס שואו" (סרט נהדר בפני עצמו). כאן הוא בא לעזור במלאכת הבימוי לנבת מזור, כי מזור, בנוסף להיותו אוטיסט, הוא גם גיבור הסרט שהוא עצמו מביים. להביט על מזור על הבמה באירוע הזה הייתה חוויה לא רגילה. אדם צעיר, אנרגטי, אינטליגנטי, מלא הומור, אבל גם מסור לחלוטין למטרה שלשמה הוא הגיע. הוא אוהב סרטים, והוא אכן למד בימוי. והוא גם אוהב משחקי מחשב. הוא מעיד על עצמו שהמשחקים שהוא משחק שימשו אותו לא לשם בריחה מהמציאות, אלא לצורך התמודדות עם המוגבלות שלו – עם האוטיזם. בסרט שהוא יוצר הוא מבקש למצוא אנשים כמוהו, לאו דווקא אוטיסטים, אלא כאלו שחוו קשיים בחיים, והתמודדו עם הקשיים האלו בעזרת משחקי מחשב. מזור פרסם מודעה באינטרנט ובה חיפש אנשים כאלו, והוא כבר מצא כמה והתחיל לצלם אותם. ביחד עם החוויה הפרטית שלו, ועם הפרסונה הכל כך מקסימה של מזור, זה יכול להיות סרט מלא רגש, מצחיק, ומרגש.

ספיר – לירן עצמור

עוד פרויקט של לירן עצמור, הפעם לבד. ספיר היא ספיר ברמן. השם שלה אמור להיות מוכר. היא שופטת הכדורגל הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, וכנראה גם בעולם. זה היה בחדשות. אני בדרך כלל נרתע מסרטים כאלו, כי לכאורה הכול כבר גלוי וידוע. בשביל הסיפור של ספיר, לכאורה, לא צריך סרט, מספיק לפתוח ynet. מסתבר שבאירוע שנכחתי בו גיליתי שיש עוד צדדים לסיפור הזה. להיות שופטת כדורגל, מעבר לעיסוק בספורט גברי בסביבה לא מאוד סובלנית למיניות אלטרנטיבית, יש גם עניין גופני. באופן הכי פשוט, שופט/ת כדורגל צריכ/ה לשמור על כושר גופני גבוה כדי להיות קרוב לאירועים אותם הוא/היא שופט/ת. הסיפור של ספיר הוא כולו על גוף, על שינוי מין הגוף, על טיפולים שגובים מחיר פיזי. בקטע הקצר שהוקרן באירוע הפיצ'ינג היה רגע מרגש מאוד שבו ספיר עושה חשבון נפש בינה לבין עצמה – איך היא תהיה שופטת, איך היא תחזיק את דימוי הגוף שלה, בינה לבין עצמה, אם היא לא מצליחה לעמוד ביעדי הכושר שמציב לה העיסוק שהיא בחרה ואוהבת?

עצמור, לפחות על פי מה שראיתי בפיצ'ינג, ידע לספר סיפור שלם שהוא הרבה מעבר למה שקוראים באינטרנט. וזה יכול להיות מרגש ואף מלא השראה.

אלו הם הפרויקטים שהכי סיקרנו אותי מבין אלו שהוצגו ביום שלישי שעבר באירוע הפיצ'ינג. ועם כל השאר שתגלו לבד, נחכה בסבלנות עד דוקאביב 2023.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s