רדופה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Men)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. אהבתי את "אקס מאכינה", סרט קודם של הבמאי הזה, ועל הסרט הזה שמעתי שהסוף שלו לא ממש ברור, ושיש בו את ג'סי באקלי, שחקנית שאני אוהב. בסופו של דבר, בעיניי הסרט מאוד מרשים טכנית, אבל הוא לא ממש עובד דרמטית. וכן, יש לו סוף משונה, אבל הוא דווקא די ברור לי, לפחות ברמה הסימבולית, והסימבוליות כאן די מוגזמת עם או בלי הסוף הזה.

קשה ממש להסביר על מה הסרט הזה. עוד יותר קשה לדבר על הסרט הזה מבלי להיכנס לספוילרים מאסיביים. אני אנסה ללכת בין הטיפות: גיבורת הסרט היא הרפר. אישה שבהתחלת הסרט בדיוק יוצאת ממערכת יחסים מתעללת. משהו טראומטי קורה (ומוגש בסרט בסדרה של פלאשבקים המשולבים בסרט בצורה מגושמת למדי), והרפר שלנו נוסעת לכפר להחלים.הבעיה העיקרית שלי עם "רדופה" היא גיבורת הסרט. לכאורה היא עושה ואומרת את כל הדברים הנכונים: אני לא מוכנה להיכנע לאיומים שלך, גבר (חבל שלא השאירו את שם הסרט כמו שהוא במקור: "גברים"). זה שאתה מכה אותי, אתה חושב שזה מה שיגרום לי לאהוב אותך? אני רוצה להתגרש, ואני לא מוכנה לשמוע יותר!

לכאורה, אישה חזקה, שלא נכנעת למשחקי הכוח הגבריים, יודעת לעמוד על שלה. למעשה, זהו בדיוק המקום שבו אני מתנתק מגיבורת הסרט. הרי במציאות, המצב הרבה יותר מורכב. הנשים אוהבות את הגברים שלהן, למרות שהן סובלות. הן נכנסות למעגל קסמים מרושע, ומאוד קשה להן לצאת ממנו. הן כועסות על הגבר, ואז הוא מתנצל, אז הן מתרצות. הן מגישות תלונה במשטרה, ואז מבטלות אותה. חלק מזה נובע מאיומים של הגבר, מפחד, וחלק מזה נובע מאמונה עיוורת באהבה. הרפר, האישה שבמרכז הסרט, לא מציגה את הדואליות הזאת. היא לא נכנעת לבולשיט של בן זוגה.

אבל נקודת הפתיחה של הסרט היא כבר אחרי זה. הטראומה התרחשה, והיא נוסעת לכפר כדי להחלים. אבל היא לא ממש נראית סובלת, או המומה, או הלומת טראומה מכל סוג שהוא. היא מתהלכת בנוף הכפרי הירוק והמופלא, קלילה ומוקסמת, מגיעה למנהרה משונה, משחקת עם ההד המלבב שיוצר הקול שלה. ואז מישהו/ משהו מתחיל לרדוף אותה. זאת לא הטראומה מהעבר. זה משהו חדש. מוזר. משונה.

היא כבר לא מתמודדת עם מה שקרה. גם ככה היא לא נראית עצובה, או מדוכאת. בהחלטה לא מאוד עדינה, כל הגברים המאיימים (וגם הנחמדים, ההופכים למאיימים בהדרגה), את כולם משחק שחקן אחד – רורי קיניר. הסרט הזה מאוד לא אלגנטי בסימבוליות שלו. היא אוכלת תפוח מהעץ, וזה אפילו נאמר במילים – את אכלת מהפרי האסור. יש התייחסות לדת עם כומר, ואפילו בן זוגה המאיים אומר לה: נדרנו נדר לפני אלוהים כשהתחתנו.

וסצנת הסיום, זאת שמהווה את עיקר השיחה על הסרט הזה – כן, מבחינה נרטיבית נטו היא אכן מוזרה מדי, אבל מבחינה סימבולית היא לא כל כך קשה להבנה. הרי גברים אלימים, בהרבה מקרים, הם תוצאה של אלימות שהם עצמם חוו בבית כילדים. אלימות מולידה אלימות. באופן הכי גרפי שיש, לפחות לפי הסרט הזה. אז אלימות מולידה אלימות מולידה אלימות שמולידה את הגבר ההוא שהיה בן זוגה. שהיה אלים. והוא רק רוצה אהבה. כמו שגברים מבינים אהבה – כלומר, שליטה.

לא כזה מסובך. הבעיה שדרמטית זה לא עובד. האישה הזאת, גיבורת הסרט, הרפר, היא בטוחה בעצמה מדי, לא מאוד מציאותית, לא מאוד הלומת טראומה, וכשדברים סביבה מתחילים להתערבל, אני לא ממש חושש לגורלה, כי אני לא ממש איתה רגשית. אז כן, הסרט הזה יפהפה ויזואלית (אנגליה תמיד יפה, והלוקיישן העיקרי של הסרט, מחוז גלוסטרשייר, יפה במיוחד), והרעיון שלו, סיפור החלמתה של אישה מחיים משותפים עם גבר אלים, הרעיון יפה, וכמובן, הראש של אלכס גארלנד אכן ממציא כמה סצנות יפות, אבל הדרמה לא ממש עובדת, אז כל המאמץ של הסרט די מבוזבז בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s