איך נתת לזה לקרות?: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוצג בהקרנות מסחריות הסרט הישראלי "איך נתת לזה לקרות?". האמת שבכניסה לאולם הקולנוע הייתי די פסימי. מדובר בסרט השייך למשפחת לפיד, ולמרות שאהבתי את "הברך", מכל שאר סרטיו של נדב לפיד יצאתי מסויג למדי, שלא לומר די עצבני. מה גם שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, ואם אני זוכר נכון, זכה שם לקבלת פנים לא מאוד נעימה.

אז בסופו של דבר, הצפייה בסרט הזה הייתה דווקא חוויה נעימה למדי. מדובר בסרט קטן מאוד, לואו באדג'ט מאוד, וזה ניכר עליו, קצת ארוך מדי, ויש בו כמה רגעים קצת לא נעימים לצפייה, ומצד שני, בהרבה רגעים אחרים דווקא מצאתי את עצמי מחייך ודי נסחף עם סגנון החיים של הדמויות כאן.

צריך לומר מראש: לא קורה הרבה בסרט הזה. למעשה, דווקא ברגעים שבהם כן קורה משהו, אלו הם הרגעים החלשים ביותר של הסרט. שהרי זהו כל ה-DNA של הסרט: אין תכנית. חיים. נקודה. למה צריך לחיות עם איזושהי מטרת על? למה צריך ללכת באיזושהי דרך מותווית מראש? למה ללמוד מקצוע, ולהכיר מישהי, ולהתחתן, ולמצוא עבודה במקצוע, ולהתקדם בסולם הדרגות, ולעשות ילדים? למה לעשות את המסלול שההורים רוצים? אולי כדאי פשוט

לזרום

וזה מה שהסרט הזה עושה

זורם.

קצת מסיבה. קצת הסנפה בשירותים. הרבה מוסיקה. וריקודים. ולהעביר זמן עם חברים. ולשתות. הרבה לשתות. קצת סקס לא מחייב. ולעשן. הרבה לעשן. לעבוד קצת כדי לממן את כל החגיגות האלו, אבל בעיקר – קראחנה. לזרום עם החיים בלי כיוון."איך נתת לזה לקרות" עוקב אחרי כמה טיפוסים גבריים בתל אביב שזורמים. בעיקר הפתיע אותי רוי מילר. מי שהיה גבר ישראלי אירופאי מכובד מאוד ב"אופה מברלין" נראה כאן אחרת לגמרי. טיפוס על טורים גבוהים מאוד למשך זמן ארוך מאוד. יש לו לב מתחת לכל הווליום המאוד גבוה שלו, אבל הוא גם חתיכת טיפוס.

וכך הסרט הזה מציג אלטרנטיבה לחיים. לחיות במסיבה אחת ארוכה. בלי דאגות. בלי מחר. והסרט הזה אוהב את האנשים האלו שחיים כך. והאהבה הזאת סוחפת אותי גם באולם, גם אם האספקט הטכני של הסרט לא מאוד משופר. למעשה, ברגעים שבהם הסרט כן מנסה לספר סיפור, אלו הם הרגעים החלשים ביותר של הסרט. אלו הם הרגעים שבהם הסרט הזה כן רוצה ללכת בדרכים הסלולות של סרטי קולנוע אחרים, להיות "כמו שכתוב בספר", אבל בכך הוא גם חוטא לעצם קיומו – לאנשים שהוא שם במרכז ההוויה התל אביבית שהוא מצלם, אנשים שלא הולכים בתלם של הוריהם. יש גם רגע או שניים שבהם הסרט מנסה לעמת את הדמויות האלו עם המציאות הפוליטית. אלו הם רגעים מאוד לא נעימים לצפייה. רגעים שמפוצצים את הבועה שגיבורי הסרט בנו לעצמם. מאוד נעים בתוך הבועה הזאת. עם המוסיקה, והקצת הסנפה, והסקס המזדמן (סצנה מאוד משעשעת עם מורן רוזנבלט), בלי מחויבות, בלי דאגות. הרגעים שבהם הסרט מנסה להכניס קצת מציאות לחלום התל אביבי הזה הם החלשים. כנ"ל לגבי הרגעים שבהם גיבור הסרט מתקשר לצרפת, מנסה להכניס את המציאות שבחוץ אל תוך הבועה. אבל רוב חלקי הסרט הם חגיגה מאוד נעימה של החיים – ללא דאגות, עם הרבה שמחה ואחוות אחים וחברים. הרגעים שבהם הסרט לא רוצה ללכת קדימה, אלא פשוט להיות, שאלו הם רוב רגעי הסרט, הם הרגעים הכיפיים של הסרט. ויש לא מעט כאלו.

אז כן, באיזשהו שלב הסרט הזה מתחיל להרגיש קצת ארוך מדי (כי כמה זמן אפשר להיות ולא לעשות כלום, בעצם), ועם זאת, משהו באנרגיה ובאהבה הגדולה שיש כאן לאנשים שרוצים לחיות בלי דאגות משאיר אותי עם חיוך על הפרצוף לאורך רוב הצפייה. סרט חביב, גם אם לא חף מחסרונות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s