ברזיל אהובתי: הביקורת

קל מאוד לחפש חסרונות בסרט הזה. מדובר כאן באמ-אמא של המיין-סטרים, והכל צפוי וידוע מראש. זה לא סרט פסטיבלים, ולא סרט איכות. אבל מדובר בקראוד-פליזר מהמדרגה הראשונה, כזה שמוציא אותי מהאולם שמח, ואפילו עם דמעה אחת או שתיים. סרט מקסים להפליא.כי בבסיס יש כאן אהבה גדולה. אהבה לכדורגל, לתרבות הברזילאית, לסמבה, לנופים של הארץ הזאת (סביר להניח שאחרי צפיה בסרט הזה תתחילו לחפש דילים לטיסות לברזיל), לשפה, לאוכל הברזילאי, לאנשים. הסרט הזה מטפל בכל אלו באהבה גדולה הנשפכת מהמסך ועוטפת גם אותי. ולא רק זה – מדובר בסרט מסע צפוי אמנם, אבל כזה שיש לו משהו קטן להגיד: זה סרט על הגבול בין החלומות לבין המציאות. איפה נגמרות השאיפות שלך, הרצונות שלך כילד ומתבגר, ואיפה מתחילה המציאות שלך כמבוגר שצריך לדאוג לכסף. על מה צריך לוותר, וכמה מהחלומות אתה יכול לשמור לעצמך גם כמבוגר.

וזה עובד בכל רמות התסריט היפה כאן: מהסבא, שמשוגע לכדורגל, ונוסע למונדיאל בברזיל למרות מצבו הבריאותי הרעוע (ובמהלך הסרט הוא גם יגלה מה קרה לחלומות שהיו לו כנער), דרך האבא, שמגלה את תשוקתו לבישול, אבל צריך לדאוג למזונות לגרושתו, ומגלה שאולי הוא צריך לוותר על הילד שלו בכלל, כי גרושתו היותר מבוססת כלכלית עומדת לעזוב לגרמניה ולקחת את הילד איתה, והוא יוותר או לא, למרות האהבה הגדולה שלו לילד, וזה עובר גם לדור הצעיר, שלא ממש מעניין אותו כדורגל, אבל הוא אוהב את אבא, וכל ההרפקאות שהוא עובר עם אבא וסבא במהלך הסרט יקרבו אותו לגברים של המשפחה, שהם אולי חולמנים או שלא, מציאותיים או שלא, חסרי אמצעים כלכלים אבל מלאי אהבה – האם הוא יעזוב אותם ויסע עם אמא לגרמניה, שם יש אמצעים כלכליים, אבל הכל חסר תשוקה, חסר עניין אמיתי בחיים, או שהוא ישאר עם האבא בישראל, למרות שהאבא והסבא אוהבים כדורגל והוא פחות.

הצילום של אמנון זלאיט חוגג את נופי ברזיל, ואת השגעון לכדורגל ששוטף את המדינה הזאת, המוסיקה חוגגת את התרבות של המדינה הזאת, ואסף גולדשטיין מוביל קאסט נהדר בהופעה אנרגטית שאוהבת, דואגת, לומדת במהלך הסרט להבין את הפער הזה בין מה שרוצים לבין מה שאפשר. ובכלל, ניכר שגולדשטיין למד שפה חדשה והפנים אותה לגמרי עד שיכולתי לגמרי להאמין שהוא דובר פורטוגזית מהבית, והכימיה שלו עם הבן ועם האבא שלו בסרט נהדרת, לגמרי אמינה וכזאת שניתן להרגיש את האהבה ביניהם לכל אורך הסרט.

אז מה אם הכול צפוי. אז מה אם הסרט הזה מתנהג כמו קומדיה קלילה ולא מחייבת. הרי באמצע, כשמגיעה סצנת ויכוח מרכזית (על יד המסעדה) – אז אני מבין איך נקשרתי לדמויות האלו דרך הדיאלוגים הנהדרים, הטיימינג המצוין של כולם (אפילו של אנטוניו פטרין המבוגר, שניכר שאינו מדבר עברית, אבל המילים המעטות שהוא כן אומר בעברית נשמעות כמו מילים שעולה חדש אומר, כך שזה לגמרי עובר מסך עבורי), והמיזוג הנהדר בין שחוק לדמע שנעטף באהבה אנושית גדולה של חורחה גורביץ' לכל האנשים כאן. סרט מקסים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s