פסטיבל ירושלים 2022: אזרח מודאג

את "אינרציה", סרט הבכורה של עידן חגואל, מאוד אהבתי. היה מדובר בסרט הזוי, שמסתובב במחוזות הדמיון המעוות, שאולי יש לו גם השפעה במציאות. אז כמובן שהסרט החדש של חגואל מעורר סקרנות. ועם זאת, מדובר בסרט שונה מאוד. וגם קצת לא.

אבל ה"קצת לא", כלומר, המקומות שבהם אסטרטגיית הבימוי של חגואל חוזרת על דברים שראיתי בסרט הקודם, הם גם המקומות שבהם הסרט הזה, החדש, נופל. כי הסרט החדש דורש סגנון אחר.

הרי הסרט הזה בעצם בא למתוח ביקורת על הבורגנות שמדגמנת חמלה כלפי החלשים, אבל זה מה שהיא בעצם עושה. מדגמנת. לא באמת מראה חמלה. כבר בדיאלוג בסצנה בתחילת הסרט אומרת אחת הדמויות שתהליך הפונדקאות נעשה בצורה הומנית. איך שהאישה יולדת לוקחים לה את הילד. הומני.כן, בוודאי שזה אירוני. סרקסטי אפילו. ואז מתרחש האירוע המחולל של הסרט, ו…זהו. פחות או יותר. במקום שהסרט הזה יזרוק מכשולים תסריטאים על גיבור הסרט כדי להוציא ממנו את האשמה של הבורגנות, "אזרח מודאג" בוחר בדרך של אשמה שמחלחלת לאט לאט אל הנשמה. מסתבר שעידן חגואל אוהב לחקור את החלקים הפנימיים של הנפש, ופחות את העולם המציאותי, אבל בגלל שהסרט הזה דורש יותר אירועים קונקרטים ופחות אירועים הזויים, יש הרגשה של סרט שעומד במקום.

מה שמקהה מאוד את שיני הביקורת. יש קצת יותר מדי נראטיבים, אף אחד מהם לא באמת מפותח מעבר לרמה הבסיסית ביותר, וכך בסרט הזה קורים יותר מדי דברים, וגם לא קורה בו בעצם כלום. כי האישה מסצינת ה"הומנית" – היא די נעלמת מהסרט, וכמעט ולא נראית בו שוב. וזה מאוד חבל, כי סצנת הריקוד בהתחלה יפהפיה וסוחפת. הייתי רוצה לראות עוד מהקשר החברי המקסים הזה, ואיך הוא מושפע מהאירוע שקרה.

יש גם עניין עם אנימציה ממוחשבת שהיא חלק מעבודתו של גיבור הסרט, אבל מכיוון שאין ממש פרויקט מוגדר שהוא עובד עליו, הדרך של האנימציה הזו להעביר את עולמו הפנימי של הגבר הזה היא די מגושמת.

גיבור הסרט מבקר באירוע אבל של שכנים. אין לזה ממש המשך.

הוא מתקשר למשטרה, אבל לא ממש ממשיך עם חקירת האירוע.

וגם מערכת היחסים שלו עם בן זוגו אמנם נדמית אוהבת, אבל הסצנות עם הפסיכולוג-תרפיסט, שבעצמן נדמות לעגניות במיוחד, עם רצון להוסיף לביקורת על הבורגנות התל אביבית, הן בעצמן נדמות לי חסרות הקשר, כי אני לא באמת רואה משבר ביחסים בין בני הזוג, ולכן גם שיני הביקורת לא נושכות.

מה שמציל את הסרט הם השחקנים שבו. הם, במיוחד שלומי ברטונוב בתפקיד הראשי, וגם כל הקאסט התומך, כולם מתמסרים לדרמה הפנימית המתרחשת בתוך ראשו של הגיבור, וכשזה מתפוצץ, בכל זאת יש לזה אפקט רגשי (גם אם הביקורת על הבורגנות עדיין מאוד קהה). וגם חגואל עצמו, הוא בכל זאת במאי מעניין ומוכשר, כך שהסרט הזה שומר על עניין לכל אורכו, למרות חסרונותיו. הסרט הגדול של חגואל עוד לפניו. בינתיים יש כאן סרט מעניין, אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s