פסטיבל ירושלים 2022: מטרונום

(שם הסרט במקור: Metronom)

אמרתי כבר כמה וכמה (ועוד כמה) פעמים שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון, לא כולם אותו דבר, ואין דין במאי X כדין במאית Y, אבל יש משהו שמאחד את רוב הסרטים הרומנים שאני רואה: פשטות בעשייה, ויכולת מרשימה מאוד להוציא מתוך חוסר כלכלי קולנוע מציאות חודרת קרביים. במידה מסוימת, זה גם המצב עם "מטרונום".

הסרט הזה מבקש להראות את התוצאות ההרסניות של חיים תחת משטר טוטליטרי. ברומניה היה שליט כל יכול בשם צ'אושסקו. זה לא היה כל כך מזמן. הסרט הזה מתרחש בשנות ה-70 ומספר על נערה אחת שסובלת קשות בגלל משהו שקשור בפוליטיקה.

אבל זה נכון, כמו שזה גם קצת לא נכון.

"מטרונום" מספר, בעצם, שני סיפורים: אחד הוא על קבוצת חברים שמתכנסת לכדי מסיבה (זאת הסצנה המרכזית והמאוד ארוכה שבלב הסרט) שבה הם מקשיבים למוסיקה מערבית. מה שנקרא פעם "רוק מתקדם". מסתבר שזאת הייתה מוסיקה אסורה במזרח הקומוניסטי, שרומניה הייתה חלק ממנו, אז המשטרה החשאית באה ועוצרת את כולם. אחת מהעצורות היא גיבורת הסרט.אבל היא סובלת בגלל הסיפור השני של הסרט, סיפור שלא קשור לפוליטיקה: היא סובלת בגלל אהבה נכזבת. הסצנה הכי יפה ב"מטרונום" היא סצנת האהבה עם מושא אהבתה על רקע Light my Fire של "הדלתות". קודם כל, מדובר בשיר מאוד ארוך, מה שמאפשר לבמאי הסרט לבנות את הדרמה לאט, ושנית, ג'ים מוריסון ו"הדלתות" יצרו מוסיקה כל כך יצרית, חייתית, ארוטית אפילו, ואין מתאים מהמוסיקה שלהם כדי ללוות סצנת אהבה, ועוד אהבה כזאת ראשונית.

אז כשהשמיים נופלים (הם נופלים כמה פעמים. פעם אחת עוד באותה מסיבה, בענייני אהבה, ורק אחר כך, בענייני משטרה), הנערה סובלת קשות. אבל לא בגלל פוליטיקה. היא לא מאוד מעורבת בענייני מחאה כאלו ואחרים. הדבר היחיד שמעניין אותה היא אהבתה לנער מסוים. וכך, הדיון בעניין הפוליטיקה והשפעתה על אנשים המחזיקים בדעות מנוגדות קצת נדחק לקרן זווית.

ועם זאת, מדובר בסרט מרגש מאוד שכן מציג את עולמה של הגיבורה מיטלטל כמה פעמים, בזכות בימוי חכם עם מוסיקה תומכת וסבלנות בעריכה (חלק מהסצנות מאוד ארוכות, והן מכניסות את הווי הנוער הזה אל מתחת לעור שלי), וגם בזכות המשחק המעולה של הקאסט בהובלת מארה בוגארין האלמונית, שלוקחת אותי למסע של שמחה ועצב בתוך נפשה המטלטלת של נערה המאוהבת עד מעל לראש במישהו שהיא לא בטוחה שאוהב אותה בחזרה, ובנוסף לכך, יש את עניין הפוליטיקה, וזאת הורסת את מה שבכל זאת נשאר. בוגארין נתמכת בשחקנית אלמונית נוספת בשם מארה ויקול, בתפקיד חברתה הטובה שבביתה נערכת המסיבה הגורלית. מערכת היחסים בין שתי הבנות נדמית טבעית ומרגשת, מה שמאוד עוזר להתקרב לדמויות האלו כשהעניינים מתחילים להישבר. וגם לכאן מגיע ולאד איבאנוב הוותיק, שעושה את מה שהוא עושה הכי טוב – את דמות המאיים והמפחיד.

אז משחק מעולה של כל הקאסט, סבלנות שמשתלמת, עבודה מצוינת עם מוסיקה, ומבט על חיים צעירים שנהרסים גם בגלל אהבה נכזבת, אבל גם בגלל שלטון שמאוד מצר את הצעדים – יש כאן סרט רומני מצוין נוסף, שלמרות שלגיבורת הסרט לא באמת אכפת מפוליטיקה, עדיין יש בו מבט מפורט מאוד על חיים הרוסים בצל הדיקטטורה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il