פסטיבל ירושלים 2022: כל מה שאני יכולה

והסרט הזה נגמר כאילו באמצ"כל מה שאני יכולה" הוא 2 סרטים בכרטיס אחד. כל אחד מהם יפה, ואפילו מרגש לעיתים. אבל שני הסרטים האלו לא נפגשים, לא משפיעים אחד על השני, ובסופו של דבר, יש כאן הרבה פוטנציאל לא ממש ממומש.

צריך לומר שמה שבכל זאת מציל את הסרט הזה הוא עבודת השחקנים. בעיקר ראויות לציון סצנות המיטה. לא מדובר בסקס, אלא בשיחה הנהדרת שאחרי מעשה האהבה. רמת האינטימיות ששני אנשים, שני שחקנים, מגיעים אליה במהלך הסצנות האלו היא רגע קולנועי יפהפה, שמקרב אותי אל הדמויות אלו כשהן מתקרבות אחת אל השנייה. גם בחצי השני של הסרט, בסיפור ההטרדה המינית, יש שחקנית לא מוכרת בשם שרון סטרימבן שעושה תפקיד לא פשוט – רגיש ומופנם, וגם בוטה ומוחצן, ועדיין הניגודים האלו חיים בתוך דמות מציאותית וחיה שאני יכול להרגיש אותה.

אבל אני לא באמת יודע על איזה בסיס בונה הבמאית-תסריטאית את יסודות הסיפור הזה. יש כאן התחלה של משהו: בשיחת המיטה שהזכרתי למעלה עולה נושא הניגודים בין האשכנזים למזרחים. ובכלל, הסרט מציג באהבה רבה את התרבות הרוסית. אבל הקונטרה לאשכנזים נזנחת די מהר, והדיון המעניין הזה נקטע באמצ

והחצי השני של הסיפור עוקב בסבלנות אחרי פרוצדורות משפטיות, וזה מסקרן, ומעניין, וכאמור גם משוחק נהדר, אבל גם כאן אין להרגשתי רעיון שנמצא בבסיס הסיפור הזה, אין פואנטה, חוץ ממעקב אחרי שלבי התיק הזה. וגם כאן אין ממש סוף לסיפו

אז יש כאן שחקנים מצוינים שיודעים לאייר רגעים יפהפיים. אבל שני הסיפורים האלו לא מתערבבים, לא משפיעים אחד על השני, ובעצם מפריעים אחד לשני להגיע למימוש דרמטי אפקטיבי מספיק.

וזהו

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s