פסטיבל ירושלים 2022: אמריקה

יש אנשים שאסור להם להיות הורים

זאת הבעיה עם ציפיות. על הפוסטר של הסרט הזה יהיה כתוב: מאת הבמאי של "האופה מברלין". ראינו ואהבנו את "האופה מברלין". "אמריקה", הסרט החדש של אופיר ראול גרייצר, כערך מוחלט, הוא יפהפה, ומרגש, ועוד הרבה סופרלטיבים, אבל, לטעמי, הוא פחות טוב מ"האופה מברלין".

קודם כל, צריך לומר שבחינת יכולת בימוי, גרייצר משתכלל ב"אמריקה". יש בו כמעט חיקוי (מוצלח למדי) של אלמודובר. לא רק בצבעים השוטפים את המסך, משכרים את הנשמה, אלא גם בקצב המדוד שבו הוא מוביל את הסרט. בכמה וכמה סרטים של אלמודובר מופיעות מדי פעם כתובית "כעבור שנה". הסיפור קופץ בקפיצות מדודות קדימה. גם גרייצר מוביל את הסיפור ב"אמריקה" ביד בטוחה, עם קפיצות כאלו בזמן. בכמה וכמה סרטים של אלמודובר יש עניין עם בתי חולים. גם כאן.

בנוסף, יש כאן תגלית חדשה ומרגשת בשם אושרת אינגדשט. לא מכיר את השחקנית הזאת, אבל מכאן כדאי לחפש אותה. היא פקעת רגשות, אבל גם נטורליסטית לחלוטין. יש לה אינטראקציה יפהפייה עם שני השחקנים שמולה, ואני לחלוטין יכול להאמין לסיפור האהבה הזה, להתרגש עם כל התהפוכות שהוא עובר.

הסיטואציה הבסיסית של "אמריקה" דומה לזו של "האופה מברלין": בצלו של אסון, שני אנשים שונים מביעים את אהבתם לאותו אדם. "אמריקה" מנסה לשים את הסיפור הזה בקונטקסט של יחסי הורים וילדים. הפצעים שילדים סוחבים איתם עד לגיל בגרות כתוצאה מיחס ההורים אליהם. במקרה של אחד הגיבורים – מדובר ביחס אכזרי במיוחד. במקרה של הצלע הנשית – מדובר גם שם בסיפור קשה. ובמקרה של הצלע השלישית – שם דווקא יש הורים תומכים, אוהבים.americaהבעיה של "אמריקה" היא חוסר הספציפיקציה של הקשיחות הזאת. בשלב מאוד מוקדם בסרט, הדמות של מיכאל מושונוב מגיעה הביתה, ומסתכלת על דלת. זה די ברור שמאחורי הדלת הזאת התרחשו בעבר זוועות. מהן אותן זוועות, מהו בסיס הטראומה שסוחבת איתה הדמות הראשית?  הסרט הזה לא ממש מפרט, וגם כשמספרים לנו על מה שקרה בעבר – זה מגיע מאוחר מדי, ומעט מדי. אין בסיפור העבר שום דבר קונקרטי שישליך באופן מאוד מדויק על החיים של האדם המבוגר שהוא עכשיו, על תפקודו בצל טראומה שאנחנו מבינים כרעיון כללי, אבל לא מתחברים אליו רגשית, בגלל שאין ממש ספציפיקציה של מה שקרה.

גם לצלע הנשית יש סיפור טעון עם הוריה. כאן הסרט בכלל מקמץ בפרטים, ומה שיש הוא סצנה אחת (יפה כשלעצמה) של אישה מסתכלת על אימא שלה בדממה. גם במקרה של האישה הזאת, הסרט היה הרבה יותר מרגש אם היה לי מקרה מוחשי להיאחז בו, להבין את הקיום הטראומטי שלה היום, בבגרותה.

והצלע השלישית בסיפור – לו היו הורים חמים ואוהבים, אבל דווקא הוא סובל. אז אולי יחס קשוח מחשל?

וכך, למרות שהסרט הזה יפה מאוד, ומרשים מאוד ביכולות הבימוי שלו, הרגש שבו מגיע מעט מדי, ובהפרשים גדולים מדי. ובכל זאת, מדובר בסרט שני של במאי שעושה רושם שהולך להיות איתנו עוד הרבה זמן, במאי שמגלה יכולות מדויקות מאוד בהובלת נראטיב קולנועי, ובקביעת קצב שירגש אותי (למרות החוסר שקיים להבנתי בתסריט). עושה רושם שאופיר ראול גרייצר הוא במאי שנשמח מאוד בכל סרט חדש שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s