פסטיבל ירושלים 2022: קריוקי

שמעתי אותי ברדיו, ראיתי אותי בטלוויזיה, קראתי עלי בעיתון, אני קיים!
(מיכה שטרית / ארקדי דוכין, מתוך "רדיו בלה בלה", החברים של נטשה).

יש לי הרגשה שזה יהיה אחד מאותם סרטים שכל העולם יאהב. חוץ ממני.

בגדול, זה סרט על אדם מבוגר וכבוי שמתעורר לחיים, מוצא טעם חדש בחיים, כשהוא פוגש בשכן חדש, כריזמטי, סוחף. ששון גבאי, בתפקיד הראשי, כמעט מציל את הסרט. השחקן הזה עושה כאן עבודה אדירה. הוא נפתח לאט, הגוף שלו משתחרר לאט, הופך מכבד וכבוי לקל יותר והחלטי, אבל גבאי גם מקפיד להישאר אותו בן אדם, לא לעשות שינוי קיצוני מדי. הכול בעבודת הגוף שלו, בשימוש שלו בקול. בעיניים, בפנים. התהליך שהוא מעביר אותי איתו מרגש ומרתק.הבעיה היא בכל המסביב. כי התסריט אכן מבקש להראות תהליך שגבר אחד עובר. אבל הסרט כאילו בכוח מבקש להתכחש לתהליך הפנימי, ובמקום זה "קריוקי" מסתכל בהערצה על זיקוקי דינור, על פרסום, על סלבריטאיות, על תלבושות נוצצות, תסרוקות נוצצות, על כל האלמנטים החיצוניים שסובבים את הפנימיות של האדם.

במקום שהסרט יתרחש בשכונה רגילה, הלוקיישן הוא שכונת פאר. בניין עשיר וגבוה. השכן החדש, זה שמסובב את ראשו של הגיבור, גר בפנטהאוס. הסרט הזה חוגג את העושר, וזה אכן מרשים, אבל העושר הזה הופך להיות חזות הכול. ליאור אשכנזי עוד איכשהו עובר מסך בצורה סבירה לטעמי. הליהוק שלו הוא יותר טייפקאסט. אשכנזי אכן קליל, כריזמטי, גם בחיים (כך, לפחות, אנחנו מכירים אותו מאינספור ההופעות שלו בעבר, כמו גם מהראיונות שבהם נראה). קל מאוד לאשכנזי לגלוש אל תוך גלימת האיש העשיר והסוחף הזה. הדמות שלו חסרה עומק, אבל היא לא הדמות הראשית כאן. חבל לי הרבה יותר על ריטה שוקרון. הדמות שלה עוברת אלי בעיקר כאישה ריקה הסוגדת לאור הזרקורים, לא משנה מה ומי נמצא מאחורי התהילה. היא מסונוורת מגינוני הכוכב של השכן החדש, ולא מהכריזמה שלו.

ולכן קשה לי לקנות את הסיפור של שוקרון עם הרמבטיקו. חסר לי בתסריט פירוט על עולמם של גיבורי הסרט. הדמות של ששון גבאי היא מורה בשנת שבתון, אבל אין אפילו רגע אחד בסרט שבו הוא נמצא בקשר עם מישהו מעולמו הקודם (תלמיד, או קולגה). לבת זוגתו בסרט (שוקרון) יש סלון יופי בקניון. זה מה שאומרים לנו. היא לא נראית ולו לרגע אחד בעבודה. כך נוצר דיבור על יופי, אבל לא מראים לנו לרגע אחד את העבודה הקשה והאפורה שהיופי הזה מצריך. יש להם שתי בנות בוגרות. הן נראות רק בסצנת הפתיחה, ובעוד סצנה אחת באמצע הסרט. וזהו (אלמה דישי נשדדת כאן. מגיע לה יותר).

אם חזות הכול היא אור הזרקורים, אז זה הופך את כל התהליך הפנימי של הגיבורים לפחות חשוב. ששון גבאי מצליח לרגש אותי בכמה סצנות למרות הסגידה של הסרט הזה למראה חיצוני נוצץ. כששוקרון נעלבת בסצנת הרמבטיקו, זה לא קשור לרמבטיקו עצמו, שאמור להיות חלק חשוב מעולמה הפנימי, אלא להרגשה הענייה שלה אל מול העושר של זה שמולה. וזהו הכישלון בטיפול בדמות של שוקרון (שלא אשמה להרגשתי. הבימוי מכשיל אותה).

אם הסרט הזה היה מתרחש בשכונה אחרת באותה העיר (חולון), ושכן חדש היה מגיע עם כל הכריזמה, וסוחף את השכונה, בלי כל העושר הנוצץ הזה, הסרט הזה היה חודר הרבה יותר לנשמה שלי. כמו שהוא יש בו כוונה טובה, ומשחק אדיר של השחקן הראשי, אבל העושר הנוצץ הזה מכסה על הרבה מהנשמה של דמויותיו, מסתיר אותן, מונע ממני באמת להרגיש אותן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2022: קריוקי

  1. כתיבה אינטלינטית מאד כרגיל ומדוייקת ,בלי שמצליחים לבלבל אותך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s