פסטיבל ירושלים 2022: הדרך לאילת

הסצנה הנועלת את הסרט היא סצנת צלילה. מה שמיד מחייב אותי לומר: סרטו הקודם של יונה רוזנקיאר היה "הצלילה". "הדרך לאילת" הרבה יותר טוב.

זה לא סרט מקורי שלא נראה כדוגמתו. למעשה, זה סרט נוסחתי למדי. סרט מסע של אבא ובן. יש הרבה כאלו (אם כי לא כל כך בישראל. זאת מדינה קטנה. לאיפה ייסעו? אה, לאילת. בכל זאת, רחוק). יש מטרה (לא ממש חשובה). יש תחנות בדרך. ויש דרמות קטנות, אפיזודות שונות ומשונות, דמויות שונות ומשונות נכנסות ויוצאות מהסיפור, והכל סובב את האבא והבן האלו.

"הצלילה" היה סרט מעניין, אבל מאוד בוסרי. "הדרך לאילת" הוא כבר סיפור אחר לגמרי. כאן יונה רוזנקיאר לגמרי השתלט על הטון של הסרט, שהוא בעיקר קומי, אבל הוא גם יודע להכניס את הרגש בעדינות ובצורה מדויקת ואפקטיבית. סצנת הפתיחה, למשל, היא מופת של כתיבה וביצוע של הומור שחור מאוד. ואז הסרט מתחיל – נקבע היעד, והסיבה לציוות של שני הגברים האלו.וכשהסרט יוצא לדרך, אני מבין גם מהו הנושא של הסרט: יונה רוזנקיאר מנהל כאן דיון מפורט למדי על מצבה של הגבריות במאה ה-21. בסוף הסרט עולה על המסך שמו של השחקן הראשי. ואני הרמתי גבה: אה, זה היה וילוז'ני?! בחיי שלא זיהיתי אותו. שמואל וילוז'ני נעלם לחלוטין אל תוך דמותו של אדם מבוגר, חולה, שבור גוף, וגם חצוף, רגזן, עקשן, גאוותן. אבל זאת רק העמדת פנים. הרי גברים מהסוג הישן לא מתוכנתים להראות רגש. ככה הם. יש לזה השפעות ארוכות טווח על הסביבה. על הילדים.

העולם של היום כבר לא מחנך לספיגה והקשחה של הרוח. העולם של היום מחנך לחום והבנה. חנוניות. אבל גם זה לא עובד. לבן הגדול של האבא הקשוח, גם לו יש בעיות בחיים. הוא במשבר עם זוגתו, והנישואין שלו במצב די סופני. אז יוצאים להם לדרך שני גברים שבורים: גבר אחד חדש, ואחד ישן, ושניהם גברים לא מצליחים בעולם. נותר רק להעמיד פנים – אחד מול השני, ושניהם מול הסביבה. יש דמויות משנה, שחקני משנה שממלאים את העולם של שני הגברים האלו, מציעים דרכים שונות לבחון את הגבריות שלהם (במיוחד מרשימה אביבה נגוסה בתפקיד אישה מודרנית עצמאית. גם להן יש בעיות מול גבריות מסוגים שונים).

ויונה רוזנקיאר יודע לעבור מרגעים קומיים (הנובעים בעיקר מאיש זקן ושבור שמקלל בעסיסיות. וילוז'ני מצוין בזה – יודע לעשות את זה טבעי, לא לחגוג את הקומיות של הסיטואציה, ועדיין לעשות את זה עסיסי) לרגעים דרמטיים יפהפיים (למשל – סצנה נהדרת במקווה, שם יש מפגש עם גבר צעיר ודחוי מהעבר. כל החלק הזה של הסיפור הוא בפני עצמו רגע של דיון בגבריות – רכות וסליחה אל מול עקשנות והפנית עורף).

ובסוף לקשיחות יש יתרון אחד: אם החספוס הזה יוצר אנטגוניזם, לפחות הגבר הישן יכול להחליט בעצמו מתי ואיך לסיים את זה. זאת סצנת הסיום של הסרט, כמו גם סצנת הפתיחה. ההחלטה מתי ואיך למות היא הזכות היחידה שנשארה לקאובוי הישן שכבר לא רלוונטי למאה ה-21 (לא שלגבר החדש אין בעיות, אבל המאה ה-21 כבר לא רוצה לשמוע מהגבר הישן).

"הדרך לאילת" הוא סרט חכם ומרתק, משעשע וגם מרגש, עם בימוי מיומן והצגות משחק נהדרות של כל הקאסט. אחלה סרט – מבדר, אבל גם יש בו חומר למחשבה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il