פסטיבל ירושלים 2022: עכביש קדוש

(שם הסרט במקור: عنكبوت مقدس)

זה סרט איראני שלא ראיתם מימיכם. עירום, סקס, ואלימות קשה בשמחה ובששון.כי זה לא סרט מאירן.

לפני כמה שנים הגיע סרט משונה, מקורי, מרתק, מרגש, ומצוין משבדיה שנקרא "גבול". לבמאי קראו עלי עבאסי. אז כמובן מיד ששמעתי שסרט חדש של הבמאי הזה מגיע לפסטיבל ירושלים רצתי לראות. מה גם שהתגובות מההקרנות שלו בפסטיבל קאן היו טובות.

אז קודם כל, צריך לומר שמדובר בחיה אחרת לגמרי מאותה מעשיה משונה שהיא "גבול". שנית, עלי עבאסי אכן מאשש את מה שראינו ב"גבול" – הוא אכן במאי משובח עם חוש מצוין לדרמה. שלישית, יש כאן, להבנתי, החלטה תסריטאית אחת לא נכונה שבכל זאת מרחיקה אותי מהסרט הזה.

כי בניגוד לסיפור המיתולוגיה של "גבול", הפעם עבאסי מספר סיפור מציאותי. סוג של עיבוד של משהו שקרה באמת. עבאסי, שפועל בסקנדינביה, הגיע במקור מאירן. וב"עכביש קדוש" הוא מספר על סדרת רציחות של זונות באירן, ועל התגובה הלא מאוד המומה של השלטון. לקח למשטרה הרבה זמן לתפוס את הרוצח, וזה עלה בחייהן של הרבה נשים, וגם זה לא בזכות המשטרה, אלא בזכות עבודתה של עיתונאית חוקרת (לפחות לפי הסרט. יכול להיות שזה קרה אחרת. כאמור, עיבוד של האמת).

עבאסי מגלה כאן שוב את כשרונו לבימוי. הצילום של לילות משהאד הוא עירוב של צבעים צהובים חמים וכחולים קרים, לרוב באותו פריים. החמלה כלפי הנשים שעובדות בעבודה חסרת רחמים אל מול היחס שהן מקבלות, ואח"כ גם הרצח. עבאסי יודע לקחת את הזמן, בסבלנות, לתאר שגרת יום של יצאניות, ואח"כ להכות בהן (בנו, הצופים באולם) באלימות קשה ולא מתפשרת, שכואבת גם לי, באולם. עבאסי לא מסתיר את עבודת היצאנית, כמו גם את האלימות הבוטה שבמקרי הרצח. העריכה הסבלנית בין שני חלקי הסיפור (זה של העיתונאית וזה של הרוצח) שומרת על העניין שלי בסרט, לצד צילום מעולה והדרכת שחקנים מצוינת.אבל החלק האחרון הזה הוא גם הבעיה שלי עם הסרט הזה: יש כאן ביקורת על הממסד באירן, שאולי לא יעשה משהו אקטיבי בנידון, אבל אם יש אדם שמחליט לקחת על עצמו את "עבודת האל", ולנקות את רחובות הערים מנשים לא מוסריות (כלומר, זונות), אז הממסד לא יעמוד בדרכו, לא ממש ינסה לעצור אותו. ולקראת סוף הסרט יש כאן ממש תמיכה של הקהל הרחב לרוצח הזה. "עכביש קדוש" בוחר לספר את הסיפור משני כיוונים: מהצד של העיתונאית החוקרת, כדי שנרגיש את התסכול מהיחס לנשים באירן, אבל גם כדי לקדם את הסיפור קדימה. וגם מהצד של הרוצח עצמו, בפירוט רב למדי, כדי להראות איך אדם נורמטיבי למדי מתחיל לבצע מעשי רצח בשם אלוהים. איך אדם שכזה בכלל יורד בספירלת שגעון ומאמין במעשיו הנוראיים.

אז מצד אחד העולם המציאותי, חקירה של מעשי רצח, ומצד שני, עולם השיגעון של דמות אחת. איכשהו שני הסיפורים מתנגשים ולא תומכים אחד בשני. הרי מתח אין כאן. סיפור של שני סיפורים במקביל מכריח אותם להיפגש, ואין ממש רגע בסרט שבו אני חרד לגורל מי מהדמויות. וכתוצאה מכך, הביקורת של הסרט כלפי הממסד והתפיסה המוסרית בכלל באירן – שיני הביקורת קהות. אני הרי לא מרגיש מחובר רגשית לעיתונאית, וגם לא לרוצח עצמו, אני לא מרגיש את התסכול שלה, את הפחד שלה, את הכעס שלה על נורמות שמושרשות בחברה האירנית. ואני גם לא מרגיש את האדם הזה שנכנס ללופ של מעשי רצח מתוך אמונה בצדק כלשהו.

אז כן, עלי עבאסי מתגלה, גם כאן, כבמאי משובח, שמכה בי בסרט חסר רחמים, אבל האפקט הרגשי, כמו גם הביקורת שעולה מתוך הסרט, לא מספיק חזקים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s