פסטיבל ירושלים 2022: ציפורי הלילה

(שם הסרט במקור: Les Passagers de la Nuit)

לפני כמה שנים ראיתי סרט שמאוד ריגש אותי. "אמנדה" היה סרט פשוט ואנושי שנשאר איתי הרבה אחרי שראיתי אותו. אז כשפסטיבל ירושלים הביא השנה את סרטו החדש של מיכאל הרס, שביים את "אמנדה" – מיד קפצתי על ההזדמנות להתרגש שוב.

אבל התאכזבתי.

צריך לומר מראש – מיכאל הרס מתגלה, גם כאן, כבמאי שמבין מה מפעיל אנשים. הוא יודע להיות עם הדמויות שלו ברגעים הכי חמים, פשוטים, רגילים, ובכל זאת לדעת לרגש אותי מתוך ההבנה הכמעט אינטואיטיבית של אנשים.הבעיה היא ש"ציפורי הלילה" הוא סרט מאוד מבולגן, שלא ממש יודע מה הוא רוצה.

הסרט מתחיל ב-10.5.1981. עשיתי קצת גוגל וגיליתי שזה היה התאריך שבו נבחר פראנסואה מיטראן לנשיאות צרפת (לקדנציה ראשונה מתוך שתיים. מיטראן היה נשיא צרפת למשך 14 שנים). למה זה חשוב לסרט? זה לא חשוב. כנראה. יש עוד סצנה קצרצרה במהלך הסרט שבה האימא הולכת יחד עם ילדיה הגדולים להצביע. ומוזכר גם בחטף שהבת הגדולה שואפת להיות פוליטיקאית. וזהו.

האימא מתחילה את הסרט כאישה קשת יום, אבל היא מוצאת עבודה כמרכזנית בתחנת רדיו המנווטת את השיחות לתכניות לילה עם מגישה מפורסמת (עמנואל ביאר הוותיקה, המופיעה כאן לתפקיד קטן מדי, אבל כל רגע שלה על המסך הוא רגע של זהב קולנועי).

ואז האימא גם מוצאת נערה אסופית ודואגת לה.

וגם מוצאת עבודה בספריה.

האסופית נעזרת בתמיכה שהיא מקבלת מהאימא ומשני ילדיה. ויש לה משיכה לקולנוע. ויש סצנה יפה של התפלחות להקרנה. ואז היא נעלמת מהסרט. והיא גם חוזרת.

לאימא יש אבא מבוגר ומזדקן. הוא מופיע לשתיים-שלוש סצנות. וזהו.

הבן המתבגר רוצה להיות משורר. הוא לא כל כך מצליח.

ויש בני ובנות זוג שעוברים בחיי הדמויות כאן, אבל הסרט לא מפתח את מערכות היחסים בצורה סבלנית מספיק. יש רגעים שבהם מישהו מתחיל עם מישהי – קאט – הם במיטה. זה מתאים יותר לקומדיה, אבל לא לדרמה עדינה, או כזאת שמתיימרת להיות עדינה.

אז אני לא ממש הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. הוא כל הזמן מזיז את מרכז תשומת הלב שלו מדמות אחת לאחרת, מתחיל לפתח מערכות יחסים, ואז חותך ועובר לדמות אחרת, מקום אחר, זמן אחר, ואני גם לא הרגשתי שיש משהו שמאחד את כל הסיפורים הלא גמורים האלו.

אז מצד אחד, שרלוט גינסבורג אכן סוחבת את רוב הסרט הזה על עצמה בגבורה, והבמאי, גם כאן, מתגלה כחם ואנושי (בעיקר בתיאור מערכות היחסים בין האימא ושני ילדיה), אבל התסריט מבולבל, חסר מיקוד, חסר כיוון מוגדר, עד שאני לא מבין לאן הסרט הזה לוקח אותי ולמה. לא סרט רע, אבל די מאכזב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s