פסטיבל ירושלים 2022: סבוי

"סבוי" הוא סיפור מרתק. זוהר וגנר מצליחה לקחת סיפור שקרה באמת, ולספר אותו מזווית ייחודית, ששואלת שאלות של מגדר, דווקא בסיפור שמגדר הוא בדרך כלל לא הנושא המרכזי. וגנר עושה ב"סבוי" סרט מקורי ומעניין, אבל בבחירה הסגנונית שלה, היא גם מקלקלת את החוויה הקולנועית שלי.

"סבוי" הוא סיפור של גבורה נשית תחת אש. והוא מכוון לאנשים ש"גבורה נשית תחת אש" נשמע להם כאוקסימורון, וגם לבנות שעדיין לא יודעות שהן יכולות להיות גיבורות במצבים מלחיצים, בנות שיראו בכוכבה לוי, גיבורת הסיפור, כמודל לחיקוי.כוכבה לוי הייתה אדם פשוט שנקלעה למצב לא פשוט. כמו שהיא מעידה על עצמה, ההתנהגות שלה במצב המותח יצאה מתוך מצב רגשי של בדידות. והנה היא פתאום מרגישה נחוצה, מועילה. הנה היא נמצאת פתאום במרכז העניינים, יכולה לפעול תחת לחץ מאוד לא שגרתי, לחץ שיכול להוביל אפילו למוות.

וגנר מקפידה לעמת את הדמות הראשית שלה כל הזמן עם גברים שמזלזלים בה: עם בן הזוג שלה (לא בעלה, אלא בן זוג אחר) שהיה איתה שם במלון סבוי. מבט אחד שלה בו ודי ברור שהיא כבר לא רואה את העתיד שלה איתו. מבט אחד שלה בו וברור לה שהוא הפחדן והיא הגיבורה עם התושייה.

גם הנושא ונותן מטעם כוחות הביטחון הוא גבר. והוא אומר לה: תגידי למפקד של החוטפים שידבר איתי, שלא תאמרי משהו בטעות ותגרמי לאסון (משתמע מכך: כי את אישה. את עלולה לתת לרגש להשתלט ולומר דברים שלא במקום, לגרום לאסון).

וכמובן בסוף הפעולה, בישיבת כוחות הביטחון להפקת לקחים, שם בכלל הופכת שבת האחים לנשק גם יחד להעלבה מיזוגינית בוטה כנגד אותה גיבורת הרגע שהצילה בעצם חיים, בעוד אותם גברים חסונים רק גרמו למוות של בני ערובה.

וגנר מביימת את דאנה איבגי אל מצב רגשי מורכב, ואיבגי (צריך לומר: כרגיל וכצפוי משחקנית מצוינת שכמותה) נכנסת אל תוך הדמות שמביאה אותה אל המסך על כל צדדיה – חוששת ורועדת, אבל גם פועלת למרות הלחצים  – בתושייה ובחוכמה.

הבעיה של הסרט היא שזהר וגנר היא במאית דוקומנטרית, והיא החליטה לעשות כאן ניסיון ליצור סרט היברידי שישלב חומר דוקומנטרי עם שחזורים מבוימים. וכך יוצא שכל הרגעים המבוימים מרגשים ומדביקים אותי אל הכיסא, וכל הרגעים הדוקומנטריים מחלישים את הסרט. כל רגעי "האמת" לוקחים צעד אחורה, מסתכלים על הנעשה מבחוץ. כל הרגעים המבוימים מכניסים אותי פנימה אל לב הנעשה, אל לב הדמות.

וכך, למשל, כשמתרחשת הפריצה הגדולה, היא מתוארת בשיטה תיעודית, והמשפט החוזר הוא "לא יודעים מה קורה בפנים". הרי זהו רגע השיא של סרט. הרגע שבו כוכבה לוי ושיטתה מעומתים עם שיטת העבודה של הגברים החסונים של כוחות הביטחון הישראלים. אבל על זה רק מספרים לנו. ואנחנו לא ממש יודעים מה קרה שם. אני מניח שהיו תחקירים שהעלו בדיוק מה קרה, וניתן היה לביים את שהתרחש, אבל וגנר בוחרת להישאר בחוץ. רגע השיא של הסרט לא נמצא בסרט.

יש לא מעט רגעים אחרים שבהם וגנר מבכרת את הדיווח החדשותי על פני שימוש בהעמדה דרמטית של סיטואציה שהתרחשה (והרי הצילום של החלק הזה בסרט יפהפה, בגוונים של צהוב וירוק חד שחותכים אצלי בבשר בשקט עקשני, ולווגנר יש ביד את אחת השחקניות הטובות ביותר שיש בקולנוע הישראלי. חבל שהיא לא עושה בהם שימוש מספק).ווגנר עושה מאמץ ניכר להיות צמודה לאמת שהתרחשה, דרך ציטוט יומנים במדויק, ושימוש בשפה עברית שנשמעת לאוזן של המאה ה-21 מאוד מיושנת, אבל זו החלטה שבעיניי דווקא תורמת להרגשת האותנטיות של הסרט, ונדמה לי שכל סטייה מן האמת בצורת בימוי דרמטי שיעשה מניפולציה קולנועית על האירועים נדמה כפשע בעיניי וגנר.

וכך כל קטעי הדוקו הופכים ליומן חדשות חסר רגש, ואני רק רוצה להיות עם כוכבה לוי בתוך המלון, בתוך הסיטואציה, להרגיש אותה ואת החלטותיה, אבל ווגנר מתעקשת על ההיבריד המשונה הזה. זהו ניסיון קולנועי מאוד מעניין, אבל הוא פוגע בסרט במקום לתרום לו. כי התובנה הנשית הנובעת מהסיפור נלמדת בצורה דידקטית יותר, מבחוץ, ולא מתוך הרגש והתבונה של אישה שבמקרה היתה במקום הלא נכון.

"סבוי" הוא סרט מאוד מעניין, עם מחשבה מאוד מעניינת על הזווית הנשית של הקונפליקט באזור שלנו, אבל לא הכול עובד בו מבחינה קולנועית, והסרט כפי שהוא מוצג הוא אכן מרתק, ובאותה נשימה לא מספק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s