ארכיון חודשי: אוגוסט 2022
יום האם: הביקורת
(שם הסרט במקור: Mothering Sunday)
לפני קצת יותר מעשור הוקרן בישראל סרט רומני מצוין שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". בסצנת הפתיחה שלו שוכבים גבר ואישה עירומים במיטה אחרי מעשה האהבה ומדברים. הצילום בסצנה הזו, כמו ברוב הסרט הוא סטטי. השוט הוא ארוך, הסצנה ארוכה, והשחקנים פשוט משחקים. הפיכת הסיטואציה לנטורליסטית כל כך בעזרת צילום פשוט ומשחק מעולה של השחקנים שפשוט נמצאים בתוך הדמויות, בתוך הסיטואציה, נעלמים אל תוך הרגע – הם אלו שמאפשרים לי להיכנס כל כולי אל תוך חייהן של הדמויות, להתרגש איתן, לצחוק איתן, ולהישבר איתן כשהכאב הגדול מגיע.
"יום האם", בחלק גדול מהזמן שלו, הוא זוג אוהב, לפני, תוך כדי, ואחרי מעשה האהבה. והוא כאילו תמונת רנטגן הפוכה של כל מה שהסרט הרומני ההוא היה. כל מה שראדו מונטאן, הבמאי הרומני הנהדר, עשה כל כך טוב בסרט ההוא, אווה הסון, הבמאית של "יום האם", עושה הפוך.
כי הסון חותרת תחת כל מה שיכול להפוך את הסיטואציות בסרט הזה לממשיות, ובכך היא רק מנכרת אותי מהנעשה על המסך. הסון משתמשת באינספור התחכמויות קולנועיות כדי להעניק לסרט שלה מראה "פיוטי", אבל כל זה נותן הרגשה מנייריסטית להחריד, ורק מרחיק אותי מהדמויות. הסרט זז תדירות קדימה ואחורה בזמן ללא צורך, מבלי באמת להסביר לי למה. לכאורה, הוא מנסה לתת רקע להיכרות המוקדמת בין הדמויות, אבל סצנה וחצי שיש כאן לא באמת מספיקה למלא את החלל. הסרט מצולם מבעד לווילונות מתנפנפים, עם מוסיקת כינורות וכלי נשיפה שמלווה את האוהבים, עם הילוך איטי לעיתים, עם דיאלוגים מגוחכים שיותר מתיימרים להיות פילוסופים, והם כל דבר חוץ משיחה נטורליסטית בין שני אוהבים. יש לפעמים אינסרטים של מילים הנכתבות על נייר. ככה סתם. אה, וכולם מעשנים כל הזמן, כשגם עשן הסיגריות הופך להיות סוג של פרופ קולנועי "פיוטי".
וכך, אחרי כשעה וחצי (מתוך בערך שעתיים של סרט), מגיעה ה להמשיך לקרוא
פרסי אמנדה 2022: הזוכים
אמש התקיים בנורבגיה טקס חלוקת פרסי אמנדה, פרסי הקולנוע החשובים ביותר במדינה הנורדית. הטקס התקיים באולם יחסית קטן, והבמה הייתה קרובה לקהל, מה שעזר לאווירה החמה והמחויכת שעטפה את הטקס (וגם מבלי להבין נורבגית, ישבתי וראיתי בסטרימינג את הטקס וחייכתי רוב הזמן).
סרט נורבגי אחד הוקרן בישראל עד לאחרונה, ודי בהצלחה (ועדיין ניתן ומומלץ למצוא הקרנות ספורדיות שלו). "האדם הגרוע בעולם" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בישראל ב-2022. והוא גם היה המועמד המוביל לזכייה בפרס האמנדה. אבל בטקס השנה היה מתח מסוג מיוחד.
אסקיל ווגט בצד ימין, ויואכים טרייר בצד שמאל בפרסי האמנדה אמש
זה היה הסיפור של הטקס השנה. את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי. הקרב העיקרי והמסקרן ביותר היה בין יואכים טרייר, שביים וכתב את "האדם הגרוע בעולם", לבין אסקיל ווגט, שהיה שותפו של טרייר לכתיבת התסריט של "האדם הגרוע בעולם", אבל הוא גם ביים בעצמו סרט שנקרא "התמימים". לבסוף, הפרסים ה להמשיך לקרוא
חיים במנוסה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Flag Day)
מה עושים כשאין אפילו את הבסיס? איך מצליחים לחיות בכל זאת? איך מצליחים? כשאין מי שיכין סנדוויץ' לבית הספר? אין מי שישאל איך היה היום? אין מי שיעזור בשיעורים? אין מי שישאל למה את עצובה? אין מי שיזהיר אותך, שיכוון אותך? איך מצליחים להתבגר, למצוא את מקומך בחיים כשההורים פשוט לא נמצאים שם?
זה סיפורה (האמיתי, מסתבר) של אחת, ג'ניפר ווגל, שאימא שלה הייתה נוכחת-נפקדת (מכורה), ואבא שלה היה פושע קטן שהתגלגל ממזימה אחת לאחרת (ובדרך בילה גם כמה שנים בכלא). אז הילדה, אחר כך נערה, ובסוף אישה (ואחיה הקטן, שכמעט ולא נראה בסרט) נעזבו לנפשם, ללא כיוון או דאגה אמיתית. הנערה גדלה להיות אישה עם מקצוע מכובד, אבל הדרך לשם הייתה רצופה מכשולים שעליהם היא הייתה צריכה להתגבר לבד. והסרט הזה הוא סיפור ההתבגרות הזאת.
או זה מה שהוא היה אמור להיות.
כי שון פן הוא אמנם שחקן מוכר ואהוב, אבל כאן הוא להמשיך לקרוא
אין מצב: הביקורת
(שם הסרט במקור: Nope)
שורה תחתונה: זה בידור משובח. אבל אני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.
אז ג'ורדן פיל. אחרי סרט אחד מצוין, ואחד מרשים אבל פחות מצוין, מגיע הסרט השלישי של הבמאי המרתק הזה. הוא עדיין מסקרן, ועל פניו, מדובר בבידור אפקטיבי מאוד. האמת היא שבמהלך חלק גדול מהסרט ישבתי עם אגרופים קפוצים, מתוח, נבהל לרגעים, לגמרי מושקע רגשית במה שקורה על המסך. ג'ורדן פיל גם כאן הוא אמן של מתח, משלב מוסיקה ותמונה בצורה אפקטיבית מאוד, עריכה מדויקת שיודעת לחבר אז ועכשיו בלי להיות שקוף מדי (למרות שחילוק הסרט לפרקים הקרואים על שמות הדמויות או הסוסים היא מיותרת), ועם דמיון סוחף והומור מפתיע – זהו אכן סרט בידורי וקל לעיכול שמספק חוויה נהדרת בקולנוע.
אבל ג'ורדן פיל מחפש יותר מזה. ואני לא כל כך הבנתי מה להמשיך לקרוא
פשעי העתיד: הביקורת
(שם הסרט במקור: Crimes of the Future)
בשנים האחרונות, בתי קולנוע "לב" מצאו לעצמם סוג חדש של הפצה מסחרית. סרטים שהם לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, הם מקרינים פעם בשבוע, כדי לבדוק את המים. כך היה עם הפורנו הרומני המצוין, וגם עם "מידסומר" הפחות מצוין. ואל הסדרה הזאת מצטרף עכשיו סרטו האחרון של דיויד קרוננברג. פעם קולנוע "לב" היה מקרין את הסרטים של קרוננברג בלי לחשוב פעמיים. הזמנים השתנו.
וזה חבל, כי למרות שיש לא מעט פגמים בחדש של קרוננברג, הוא דווקא מזכיר לי סרטים שעשה בשנות ה-90, סרטים שהוקרנו ללא פחד בישראל. כך היה, למשל, עם "ארוחה עירומה" המצוין מתחילת שנות ה-90, או עם "קראש" שהיה, אהמ, נאמר, שנוי במחלוקת, מאמצע שנות ה-90. שניהם היו סרטים מאוד נישתיים, אבל לא היתה להם בעיה של הפצה.
גם "פשעי העתיד" עושה מאמצים מאוד גדולים להישאר פרינג', בצד, שייך למועדון מאוד ספציפי של אנשים. נדמה שהוא מראש מבדל את עצמו לקהל ייחודי, ולא מחפש אפילו את אהבת הקהל הרחב. הוא דן במילייה מתנשא של אמנים ייחודיים. אמני פרפורמנס. כמה פעמים שמעתם ככה בחטף על מישהו שמסמר את אשכיו לרצפה כמחאה על משהו? למשל? על אנשים כאלו מדבר "פשעי העתיד". אנשים שעושים דברים מאוד קיצוניים לגופם כסוג של אמנות.
וזאת רק ההתחלה. כי מנקודת הזינוק הזאת הסרט יוצא לדבר על להמשיך לקרוא
הגיבור: הביקורת
(שם הסרט במקור: قهرمان)
אני נוהג להגיד שהסרטים של אסגאר פארהאדי הם כמו בצל. צפייה בהם היא כמו קילוף של שכבה, ועוד שכבה, ועוד אחת, כל שכבה היא התפתחות נוספת בסיפור, פיתול נוסף בעלילה, ואצל פארהאדי, כול פיתול הוא גם לחץ נוסף על בלוטת הדמעות. הוא מאוד מקצועי בדרך שבה הוא גורם לי לבכות, אבל אני מסתכל על סרטיו בחשדנות. את חלקם אהבתי יותר, ואת חלקם פחות. ועם זאת, גם בסרטים הפחות טובים שלו, אני מבחין ביכולת הבימויית הניכרת שלו.
כאמור, בסרטים של פארהאדי קורים הרבה דברים. גם ב"גיבור" המצב דומה. ועם זאת, ההתחלה מטעה. הקצב איטי מדי. גיבור הסיפור הולך אל מעין אתר בניה במקום גיאוגרפי מרשים, והשוט מתעכב עליו זמן ארוך למדי. אחר כך הוא מטפס בגרם מדרגות ארוך, ואנחנו עוקבים אחריו מטפס כמעט את כל המדרגות. כווווווול המדרגות. לרגע חשבתי שהפעם פארהאדי ייקח את הזמן, ושהפעם קצב ההתרחשויות לא יהיה מהיר כל כך. זה לא כך. הבעיה הראשונה שלי עם "הגיבור" היא הגיבור של הסרט. כמו שההתחלה קצת הרדימה אותי, כך גם הוא קצת אנמי מדי. לוקח הרבה מאוד זמן עד שגיבור הסיפור יוצא מדעתו. מתעצבן. יש סצנה אחת של מכות שמגיעה בשלב מאווווווד מאוחר. עד אז כבר קרו הרבה דברים, אבל גיבור הסיפור נדמה כמעט אוטיסט. עצוב, מופנם, מכונס בעצמו, סופג המון ולא מגיב. משהו לא מסתדר לי בקו הרגשי של הסיפור.
הבעיה השנייה, והיותר אקוטית שלי עם הסרט הזה היא הסאבטקסט שלו. יש כאן דיון מעניין באמת להמשיך לקרוא
האשמה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Les Choses Humaines)
במערכת אכיפת החוק, פשעי מין נחשבים נתעבים במיוחד. בניו יורק סיטי, הבלשים המסורים שחוקרים את העבירות המרושעות האלו שייכים ליחידת עילית של המשטרה הידועה בשם מדור מיוחד. אלו הם סיפוריהם.
כל פרק של "חוק וסדר מדור מיוחד", זה למעלה מ-20 שנה, מתחיל עם הקראת הטקסט הזה. ועדיין, הסדרה הזאת, עד כמה שהיא משתדלת להיות פרוצדורלית, היא הרבה יותר מעניינת ומרגשת מהסרט הצרפתי הזה.
כי בכל פרק של "חוק וסדר" האנשים (אלו שהם חלק ממשי מסיפור הפשע, כמו גם החוקרים עצמם) מעורבים רגשית בנעשה. "האשמה" הצרפתי מעקר בכוונה כל רגש מתוכו. זה לא סרט. זה לא סיפור. זה מחקר אקדמי.
את זה אפשר לראות כבר ברגעים הראשונים של הסרט. יושבים שני אנשים ב להמשיך לקרוא
אוהב אותך צ'ארלי: הביקורת
זה היה אמור להיות סרט נורא ואיום. ממש ממש סבלתי מ"שושנה חלוץ מרכזי", סרט קודם של שי כנות, שביים את "אוהב אותך צ'ארלי". גם "איביזה", סרט אחר שביים, היה, אהמ, לא ממש טוב. ואת "ארבע על ארבע" שהוא ביים אחר-כך כבר לא טרחתי לראות. אבל מאז "ארבע על ארבע" עברו כבר יותר מ-6 שנים, ומגפה עולמית אחת. אולי משהו בכל זאת השתנה.
אז דווקא כן. אמנם "אוהב אותך צ'ארלי" הוא מוצר תעשייתי במופגן, ויש בו לא מעט פגמים, אבל יש בו גם כמה רגעים ממש לא רעים, ואפילו מחשבה מעניינת.
כי מצד אחד יש את המחשבה: יאללה, קומדיה לקיץ. בלי הרבה מחשבה, בלי הרבה מוח. בוא נביא את הכוכבת הגדולה שתביא קהל. נועה קירל אולי באמת תביא קהל לסרט, אבל ממה שאני רואה ב"אוהב אותך צ'ארלי", שחקנית היא לא. היא מקבלת זמן מסך גדול למדי, גדול מדי, ושניים-שלושה שירים שלמים עם ריקודים וכל שאר התלבושות, אבל המקום של זה אמור להיות באיזשהו קליפ ביו-טיוב, לא בסרט קולנוע. זאת הרי אמורה להיות קומדיה, והקליפים האלו מאטים מאוד את הקצב. מה גם שהיא כל הזמן מאופרת מאוד בכבדות, כאילו אין כאן אדם אמיתי אלא סוג של בובת חרסינה. אני לא יכול להאמין לדמות הזאת, אז כל החלק שלה בסרט הולך לאיבוד.
אבל אולי צריך להסתכל על הסרט הזה מכיוון אחר.
כי אם המחשבה היא: הנה הקומדיה של הקיץ – אז מבחינתי הסרט הזה הוא כישלון. הוא לא ממש מצחיק (יש בו מעט מדי בדיחות), הסיטואציה הבסיסית לא ממש עובדת (כי הדמות של נועה קירל לא אמינה), והקצב של הסרט די נסחב.
אבל אם נסתכל על זה כדרמה קומית על גבר ש להמשיך לקרוא
אריאל 2022: המועמדויות
היום התפרסמו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה לקולנוע במקסיקו. המדינה הזאת, שנדמה שקורסת תחת נטל הפשע, והסמים, והשחיתות, בכל זאת מוציאה תחת ידה קולנוע מסקרן, ואפילו כזה שמביא פרסים וגאווה לאומית (כמה וכמה במאים מקסיקנים זכו באוסקר בשנים האחרונות). אז הנה סקירה של הסרטים המעניינים ביותר שיצאו ממקסיקו בשנה האחרונה:
אני מתחיל בסרט שראיתי, ודווקא אכזב אותי. הסרט המוביל את רשימת המועמדויות הוא "ליל הלהבות" (Noche de Fuego) של טטיאנה הואסו. בגדול, יש כאן מעקב אחרי כמה נשים מגיל צעיר עד לגיל בגרות, והכל תחת פחד מתמיד מ…משהו. לא ממש הבנתי את הסרט, שמתאר ידידות נשית בצורה חמימה, אבל אין לו ממש קונטקסט ברור, ולא התפתחות דרמטית שתרגש אותי. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה (כתבתי עליו כאן).
איתן 