פשעי העתיד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Crimes of the Future)

בשנים האחרונות, בתי קולנוע "לב" מצאו לעצמם סוג חדש של הפצה מסחרית. סרטים שהם לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, הם מקרינים פעם בשבוע, כדי לבדוק את המים. כך היה עם הפורנו הרומני המצוין, וגם עם "מידסומר" הפחות מצוין. ואל הסדרה הזאת מצטרף עכשיו סרטו האחרון של דיויד קרוננברג. פעם קולנוע "לב" היה מקרין את הסרטים של קרוננברג בלי לחשוב פעמיים. הזמנים השתנו.

וזה חבל, כי למרות שיש לא מעט פגמים בחדש של קרוננברג, הוא דווקא מזכיר לי סרטים שעשה בשנות ה-90, סרטים שהוקרנו ללא פחד בישראל. כך היה, למשל, עם "ארוחה עירומה" המצוין מתחילת שנות ה-90, או עם "קראש" שהיה, אהמ, נאמר, שנוי במחלוקת, מאמצע שנות ה-90. שניהם היו סרטים מאוד נישתיים, אבל לא היתה להם בעיה של הפצה.

גם "פשעי העתיד" עושה מאמצים מאוד גדולים להישאר פרינג', בצד, שייך למועדון מאוד ספציפי של אנשים. נדמה שהוא מראש מבדל את עצמו לקהל ייחודי, ולא מחפש אפילו את אהבת הקהל הרחב. הוא דן במילייה מתנשא של אמנים ייחודיים. אמני פרפורמנס. כמה פעמים שמעתם ככה בחטף על מישהו שמסמר את אשכיו לרצפה כמחאה על משהו? למשל? על אנשים כאלו מדבר "פשעי העתיד". אנשים שעושים דברים מאוד קיצוניים לגופם כסוג של אמנות.וזאת רק ההתחלה. כי מנקודת הזינוק הזאת הסרט יוצא לדבר על גוף בכלל, חי או מת. והוא מפתח סיפור על אנשים שאוכלים פלסטיק, ועל חטיפים תעשייתיים מחומרים בלתי אכילים, ועל כת שמכוונת לגידול אברים שיעכלו את הדברים האלו שאנחנו, ה"נורמליים" (עם או בלי מרכאות), לא נחשוב אפילו להכניס לפה שלנו.

כל אלו באים לדבר על המסר של "פשעי העתיד" – הרצון להזהיר מהטכנולוגיה, שבאה לכאורה לעזור לאנושות, אבל אנחנו, האנושות, נותנים לטכנולוגיה להשתלט על חיינו, ובמקום שהמדע ישרת אותנו, אנחנו הופכים להיות עבדים לחידושים, מחפשים את הריגוש החדש במקומות יותר ויותר קיצוניים, ובכך הורסים את האנושות, את האנושיות. מסר. הבעיה של הסרט היא, בין היתר, הדיאלוגים שלו, שמסבירים ומנתחים את המסר הזה לעייפה. במקום פשוט לספר את הסיפור (קיצוני ככל שיהיה), במקום לתת לנו להיטמע בעולם המוזר הזה, הסרט הזה מסביר את עצמו לעייפה, מדבר בסיסמאות ("ניתוחים זה הסקס החדש" הוא משפט שחוזר כאן יותר מפעם אחת), ובמקום לפתח מערכות יחסים אנושיות, הסרט הזה מעדיף לדבר פילוסופיה.

מה גם שנדמה לי שהסרט הזה מאוהב בעצמו יותר מדי. מצד אחד הוא מגזים בצילום אפל, בלוקיישנים מתקלפים, מוזנחים, ומצד שני, בכל פעם שמישהו נתקל בדמות הראשית, הוא או היא כאילו מאבדים את הלשון. כאילו פגשתם את כוכב הרוק האהוב עליכם על מפתן ביתכם. באספקט הזה, הדמות שמגלמת קריסטן סטיוארט מגזימה במיוחד. היא משחקת סוג של גרופי מגוחכת עד שכל מה שהיא אומרת נדמה מופרך ומיותר.

גם מהלכי הסיפור ערוכים בקצב עייף משהו. יש כאן עניין לא ברור עם סוכן חשאי. יש עניין עם ניתוח לגופה, אבל הניתוח הזה מתעכב להגיע (ועם זאת, כשהוא כבר מגיע, הוא אכן מרהיב למדי). יש כאן סטייה נרטיבית מיותרת למקומות לא ברורים (האיש-אוזניים הוא הצהרה שמסבירה את עצמה יותר מדי, בקטע ארוך מדי, וגם עניין הרצח, יצירתי ומרשים ככל שיהיה, גרם לי לפרץ צחוק, כי הוא לא הרגיש לי אורגני לעלילה).

אז כן, אני שמח שבמאי לא מאוד נורמלי כמו דיויד קרוננברג עדיין עושה סרטים, וגם כאן יש לו משהו מעניין לומר. אבל הפעם מלאכת הסיפור (התסריט) לא נסגר מספיק טוב לפני הצילומים, וכך הסרט אולי מתהלך במקומות הזויים (צפוי למי שמכיר את יצירתו של קרוננברג), ואולי יש לסרט מה להגיד, אבל הוא אומר את זה במילים, ולא במה שמשתמע מהמעשים, כי המעשים מפוזרים מדי, לא גורפים אותנו, הצופים, אל תוך העולם הזה כדי שנבין את התפוררותו בפני הטכנולוגיה. סרט מעניין, אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פשעי העתיד: הביקורת

  1. קרוננברג עשה סרטים מצוינים בעבר,אבל
    החדש פשוט משעמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s