הוט קוטור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Haute Couture)

זה סרט יפה. שמשאיר טעם לוואי מאוד לא נעים בפה.

כי זה הסיפור על האישה העשירה שעוזרת לענייה.

האישה האירופית, אשכנזיה, שגואלת את המזרחית.

האישה היהודיה, שמראה את הדרך הנכונה לחיים לערבייה.

והסרט הזה כל כך סטריאוטיפי עד שזה מעליב. המזרחים הם עלובים, מתפרנסים מגניבות קטנות, שורצים במקומות מוזנחים, חיים מן היד אל הפה, ללא חינוך, עם טמפרמנט אנרגטי, חמים, אוהבים מאוד ומתעצבנים בקלות, ללא מקצוע, ללא עתיד.

האירופים הם המחונכים, עשירים, מתעסקים באמנות גבוהה (ואפילו מסבירים שיש לזה ערך בפני עצמו), מנומסים, מתנשאים, קרים, מנוכרים, מרוחקים, שקטים.

ואישה אשכנזייה אחת כזאת, לפני פרישה לגמלאות, נתקלת במקרה באישה צעירה מזרחית, ומחליטה לקחת אותה כפרויקט. היא מראה לה מטרה בחיים. מחברת אותה לתשוקה מסוימת (במקרה של הסרט הזה – לתפירה של שמלות) – והתשוקה הזאת למשהו בחיים היא זאת שתוציא אותך מהמקום חסר המטרה, חסר העתיד, ותביא לך את ההצלחה, הטעם לחיים.

אז הסרט הזה מראה איך אישה אחת מהמעמד ה"נכון" מראה את האור לאישה אחרת מהמעמד ה"נחות". מעליב, ולא נעים. אבל לסרט הזה יש שתי מעלות גדולות שעומדות לזכותו בכל זאת: נטלי באי ולינה חודרי.נטלי באי היא מהוותיקות בשחקניות צרפת. בת 74, בטוחה בעצמה, יודעת להפוך את הקרטון בדמות אישה שכתוב בתסריט לאדם בשר ודם. באי נמנעת ממניירות, וגם אם כתוב בתסריט שהיא מנוכרת לבת שלה, היא מראה קשיחות וחומרה בעבודה ובחייה האישיים, אבל מעבירה את הכול דרך צינור אנושי, תמיד מראה חום והבנה לצד הקשיחות, וחמלה לצד הניכור. באי יודעת לתת לי להרגיש שהאישה הזאת, סטראוטיפית על הנייר, היא אכן אישה אמיתית שחיה בצרפת של היום.

אבל זאת היא בעיקר לינה חודרי בתפקיד הנשי השני שמרגשת וסוחפת כאן. לפני שלוש שנים הייתה לי הזכות לצפות בכוכבת הזאת עולה בסרט "פאפיצ'ה" (כאן כתבתי עליו). על הסרט הזה זכתה חודרי בפרס הסזאר לשחקנית המבטיחה (כתבתי על זה כאן). מאז היא חוצבת לעצמה מקום של כבוד בשדרת השחקניות בצרפת, ומקיימת את ההבטחה של פרס הסזאר. היא אפילו השתתפה בסרט האחרון (והחלש) של ווס אנדרסון. גם ל"הוט קוטור" היא מביאה את האנרגיה שלה, אבל גם את ההבנה הרגשית של אישה מאוד ספציפית. מאוד יפה לראות בעיקר את היכולת שלה לתת לי להיכנס אל מתחת לעור העבה של אדם שנדלק מהר. היא נותנת לי להרגיש מה מפעיל אותה, ובסצנת עימות מרגשת מאוד עם אימא שלה בסרט אפילו חשבתי על רונית אלקבץ ז"ל.

שתי השחקניות הראשיות האלו מחזיקות את הסרט הזה בחיים כי הן מעניקות לתסריט המאוד לא נעים פנים ושמות ממשיים, ואני יכול בכל זאת להרגיש מציאות בתוך תסריט מגמתי שכזה. בסופו של דבר הסרט הזה רוצה לקרב לבבות, להראות את צרפת כאוסף של סוגים שונים של אנשים מכל המינים (בסצנה אחת קטנה בסרט המזרחית אומרת: אני צרפתייה! למרות מחאות החברה שלה. בסוף הסרט יש מבט על בלוק הדירות השמח שמכיל את כל סוגי האנשים, כאילו אומר: זוהי צרפת, המכילה את כולם/ן), והוא עושה זאת מצד אחד בצורה דידקטית ומאוד מתנשאת, ועם זאת, בעזרת השחקניות הנהדרות בתפקידים הראשיים, יש בכל זאת לב חם כאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s