טייסת משנה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Die Frau des Piloten)

לפני כמה שנים ראיתי סרט ששבר לי את הלב לרסיסים. "24 שבועות" היה סרט שנשאר איתי הרבה מאוד זמן אחרי שראיתי אותו. זה היה סיפור על אישה שנכנסת להריון, ומגלה בבדיקה שגרתית שהילד שייוולד יסבול מתסמונת דאון. והשאלה היא להפיל או לא להפיל. אן זוהרה ברשד היה השם של הבמאית. אז כמובן שכשראיתי שסרט חדש של הבמאית ההיא מגיע לארץ, מיד קפצתי על ההזדמנות לראות אותו.

אז כמובן שהציפיות בשמיים. ציפיות מהסוג שלא ניתן לעמוד בהן. וכן, לא הכול עובד ב"טייסת משנה". אבל גם כאן יש לא מעט דברים להעריך, והבמאית הזאת מראה גם כאן רגישות יוצאת דופן, מחשבה נשית מרתקת על העולם, וגם דמיון מרגש בבימוי.

כי פעולות טרור, במיוחד הגדולות, הן אירועים גלובליים. הן מובילות מהדורות חדשות. מניעות פעולות פוליטיות. אבל מה על האנשים הקטנים? הנה סרט שמספר על פעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה מנקודת מבטה של האישה של. איך היא לא ידעה. איך היא חשדה, ולא עשתה כלום. איך האהבה עיוורה את עיניה.אן זוהרה ברשד נצמדת לנקודת מבטה של אישה גרמניה ממוצא טורקי המתאהבת במהגר לבנוני בגרמניה. אימא שלה אומרת לה מהתחלה: פחחח…ערבי. שום דבר טוב לא יצא ממנו. והסרט הזה, שלא בטובתו, אכן מוכיח את התזה הגזענית הזו. ברשד עושה ככל שביכולתה כדי לנסות ולא להכליל, לא לצבוע את כול הערבים בצבעים שחורים. יש פגישה עם המשפחה שלו בביירות, למשל. אבל בגלל השפה המקוטעת של הסיפור, אין מספיק זמן לאהבה להתפתח. ומה שנשאר הן הפעולות עצמן. והן מובילות לאסון.

הסיפור של הסרט מתפרס על פני חמש שנים. חמישה פרקים של סיפור. לפני כל פרק מופיעה כתובית: "השנה הראשונה", "השנה השנייה", וכיו"ב. הזרימה הלא טבעית של הסרט, הקפיצות הגדולות האלו בזמן, הן בעוכריו של הסיפור. שנה היא זמן ארוך בחיי זוג צעיר ואוהב. ברשד לא נותנת לי שהות כצופה להרגיש את האהבה הגדולה הזאת, באמת להרגיש אותה, כדי להרגיש אחר כך את התסכול הגדול, את הטירוף בגילוי שבן זוגך עשה דבר כזה. מה גם שהסרט מצולם בצבעים דהויים, שלא ממלאים אותי מספיק ברגש.

ועם זאת, ברשד יודעת להדריך שחקנים, וכאן מובילה את הסרט שחקנית לא מוכרת בשם כנען קיר, והיא כמעט מצליחה למלא את כל הפערים של התסריט. בהופעה מופנמת, שקטה, חודרת, היא מצליחה להכניס אותי אל תוך נשמתה של אישה מאוהבת, מתוסכלת מהתנהגות בן זוגה, שלא מספר לה הכול, ומבקש ממנה לסמוך עליו. בשם האהבה שלה אליו היא אכן הולכת איתו, אבל גם כועסת עליו. היא צועקת עליו, לא מכניסה אותו הביתה, אבל היא, בכל זאת, אוהבת אותו. בהופעה בטוחה, ובעזרת בימוי רגיש ועם כמה המצאות מעניינות (2 סצנות "מסתכלת על עצמה" יפהפיות) הסרט בכל זאת עובד רגשית.

אבל מה שנשאר בסוף זה: אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך על ערבים…וזה יוצר חוויה בעייתית. האיש הספציפי הזה הלך ועשה פעולת טרור עצומת ממדים. והוא האיש שבמרכז הסיפור. הוא מייצג את הערבים. יש להם זוג חברים שמקבל מקום קטן מאוד בסיפור, כך שהם לא ממש מהווים פונקציה, קונטרה, דוגמא לערבי אחר. וגם המשפחה בביירות – אלו הם רק רגעים בודדים.

זה סרט מרתק שמסתכל על אירוע עצום בהיסטוריה מנקודת מבט אישית, נשית, לא מהנקודה של אלו שנפגעו, אלא מנקודת המבט של הזאת שהכירה את המפגע, והוא רגיש ומבוים יפה, אבל התסריט מקוטע, לא נותן מספיק מקום לסיפור האהבה הזה להתפתח, לא באמת נותן מקום לערבי האחר, הערבי הלא טרוריסט, אז אני נשאר עם סרט יפה אבל בעייתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s