חמישה ימים עברו מאז פרסמתי את המקבץ הקודם, וכבר התקבצו אל רשימת הסרטים שרוצים אוסקר בשפה שאינה אנגלית עוד עשרה (למעשה, בעודי מכין את הפוסט הזה לפרסום, כבר יש עוד כמה. אני אכניס אותם למקבץ הבא). יחד עם הסרטים שסקרתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני) יש לנו כבר 30 סרטים. וכאמור, יש עוד בדרך. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):
אלבניה: עם כוס קפה ונעליים חדשות (Një Filxhan Kafe dhe Këpucë të Reja Veshur) – גנטיאן קוצ'י
(לא מצאתי טריילר ברשת)
אלבניה שולחת לאוסקר סרט טורקי. או משהו שפעם היו קוראים לו "סרט טורקי": שני אחים, תאומים זהים, חרשים-אילמים, שעברו כבר את גיל 40, חולקים דירה אחת. יום אחד, כשאחד האחים נוהג בדרכו הביתה, הוא חווה הפרעה בראייה, וכמעט עושה תאונה. בדיקה רפואית מגלה שהוא סובל מבעיה גנטית שתגרום לו בהדרגה לעיוורון. הבעיה הגנטית הזו תשפיע, כמובן, גם על אחיו התאום. זאת אומרת, לא רק ששניהם חרשים ואילמים, עכשיו הם גם יהיו עיוורים. בנקודה זו, תקציר הסרט אומר: עכשיו האחים ישבו סביב לשולחן, עם כוס קפה ונעליים חדשות, ויחליטו החלטה גורלית. הו. מה הם כבר יחליטו? להתאבד יחד? נדמה לי שמדובר ביותר מדי צער בסרט אחד.
קוסטה-ריקה: דומינגו והערפל (Domingo y la niebla) – אריאל אסקלנטה
דומינגו הוא אלמן מזדקן החי במקום מבודד ועזוב. יזמים מסתובבים באזור ומבקשים לסלול במקום כביש מהיר, ולצורך זה הם צריכים לפנות את תושבי האזור. הם מנסים לשכנע, בנחמדות או פחות בנחמדות, את המעטים החיים שם לקבל פיצויים ולעזוב, אבל דומינגו לא מוכן. ולגיבור הסיפור יש גם סוד: בתוך הערפל העוטף את האזור מופיעה מולו גם בת זוגו המנוחה.
אני רק לא הבנתי אם מדובר בדרמה על התמודדות עם אובדן, במערבון על גיבור אחד העומד מול כוחות אלימים ויכול להם, או על מדע בדיוני ואפילו אימה שבה רוח מן המתים נוקמת במישהו או משהו.
טורקיה: קר (Kerr) – טייפון פירסלימוגלו
בטריילר יש מישהו שאומר: אני לא מבין כלום. אני חושב שזאת החוויה של מי שצופה בסרט. קראתי מישהו שכתב שרוחו של דיויד לינץ' שורה על הסרט הזה. ואכן, בטריילר נמצאים הווילונות האדומים של טווין פיקס. הנה מה שכן הבנתי: גיבור הסרט מגיע לעיירה מסוימת להלוויות אביו. אחרי ההלוויה, כשהוא מחכה לרכבת שתיקח אותו חזרה הביתה, הוא עד לרצח. הוא מחליט לדווח על כך למשטרה, שאוסרת עליו לעזוב עד שהכול יתבהר. אז בינתיים הוא פוגש חברים שונים של אביו המנוח. ועוד בינתיים, בגלל כלבים שסובלים מכלבת, מוכרז עוצר, אז הוא בכלל לא יכול לעזוב. וממש ממש בינתיים, הוא פתאום הופך להיות חשוד בפשע אחר. סוג של מלון קליפורניה בטורקיה, מוזר, אבל בלי הניצוצות של לינץ' האמריקאי.
אוגנדה: טמבלה (Tembele) – מוריס מוגישה
אוגנדה שולחת לאוסקר סרט שמספר על פועל ניקיון העובד בפינוי אשפה בעזרת משאית זבל במשך יום עבודה ארוך של 12 שעות, בעודו מתאבל על מותו של בנו. זאת יכולה להיות דרמה רגישה, אבל הטריילר כל כך דופק בראש עם דרמה!!! ועם צער!!! עד שאין לי ממש ציפיות. ההודעה על הבחירה של אוגנדה מציינת שהוגשו לוועדה שלושה סרטים לשיקולה, והיא בחרה ב"טמבלה". בהודעה מצוין גם שהבחירה מותנית בכך שהסרט יעמוד בקריטריונים של האקדמיה האמריקאית. לפי imdb, הסרט דובר אנגלית, מה שמיד מעמיד בספק שהסרט הזה בכלל רשאי להתמודד לאוסקר.
צ'כיה: הבוהמיין (Il Boemo) – פטר ואצלב
צ'כיה שולחת לאוסקר דרמה תקופתית העוקבת אחר חייו של יוזף מיסליבצ'ק, שהיה, מסתבר, מלחין שחי באמת במאה ה-18. מיסליבצ'ק היה צ'כי במקור, אבל את הקריירה שלו הוא עשה באיטליה (ואכן הטריילר דובר איטלקית בתרגום לצ'כית). להבנתי, הסרט עוקב אחר ניסיונותיו לבטא את אמנותו, תחילה בנגינה בכינור, ואח"כ בהלחנת אופרה. רק כשבת אצולה לוקחת אותו תחת חסותה (כלומר: פוצחת ברומן איתו), ומציגה לו את כל תענוגות החיים הניהיליסטים של הבוהמה, רק אז כוכבו של מיסליבצ'ק באמת עולה, ורק אז הוא מקבל הזמנה לכתיבת אופרה עבור סן קרלו, בית האופרה הגדול ביותר באירופה באותם זמנים. לפי הטריילר, הסרט אכן מפואר, אבל נדמה לי שאין בו נימה ביקורתית (כמו בסרט הצרפתי "אשליות אבודות", שעולה כאן מחר להקרנות מסחריות), כך שלהרגשתי יש כאן אולי סרט מרשים, אבל כזה שיפנה בעיקר ליודעי דבר, ולא ממש יעניין את השאר.
פאראגוואי: אֶאַמי (Eami) – פאס אנסינה
הסרט שפאראגוואי שולחת לאוסקר הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, אבל אני דילגתי עליו, כי מקריאה של התקציר שלו (כמו גם מצפייה בטריילר), די ברור שמדובר כאן בסרט נפלא מבחינה ויזואלית, אבל גם בסרט שאני לא מבין מה הוא לעזאזל רוצה ממני. סוג של פרטנזיה פילוסופית, אמנותית, שמעבירה מסר לא דרך האנשים שהיא מציגה, אלא מעל הראש שלהם, על חשבונם ועל חשבון הסיפור שלהם (אם הוא בכלל קיים). כאן מדובר בילדה קטנה מבני האיוראו (סוג של שבט, אני מניח) שכפרה נחרב וקהילתה מתפרקת התועה ביער הגשם. הסרט, להבנתי, בא למחות על כריתת יערות הגשם לצורך תעשייתי, אבל הוא לא מראה את סבלם של האנשים המאבדים את ביתם בעקבות התהליך הזה. נדמה לי שיש כאן יותר זרם תודעה, רק שאני בדרך כלל לא ממש מתחבר לסוג כזה של סרטים.
אינדונזיה: טעים להחריד (Ngeri-Ngeri Sedap) – בנה דיון רג'הגוקגוק
אם "לונאנה" יכול להצליח בקופות בישראל, אולי גם הסרט הזה מאינדונזיה. מה שלא אומר שזה סרט איכות (לטעמי, גם "לונאנה" לא). נדמה לי שמדובר בקומדיה עממית פשוטה, שאם היו עושים אותה בעברית, היו מלהקים את דביר בנדק, ענת וקסמן, אדיר מילר, ואולי גם קרן מור. סיפור על זוג נשוי עם ילדים גדולים שכבר פרחו מהבית. כדי להחזיר את הילדים אל הקן, ההורים בודים מליבם ויכוח מסיבי שמוביל אפילו לגירושין (פיקטיביים, כמובן). הילדים מיד חשים הביתה לגשר על הוויכוח (הפיקטיבי). לפי הטריילר, יש כאן הרבה אקזוטיקה, נופים יפים, וקומדיה מאוד בסיסית. וזהו.
ארמניה: אורורה זורחת (Արշալույսի լուսաբացը) – אינה סאהאקיאן
לצערי לא מצאתי טריילר ברשת
והפעם ממש לצערי. כי הבחירה הארמנית לאוסקר היא סרט דוקומנטרי באנימציה. סיפורה האמיתי של אורורה מארדיגאניאן, אישה צעירה שהצליחה להימלט משואת הארמנים במלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנים. איכשהו היא מצאה את דרכה אל חופי אמריקה, שם דרכיה הצטלבו עם עיתונאי ששמע את סיפורה ופרסם על פיו מאמר פוקח עיניים על מסעה של אישה בתופת. המאמר שהתפרסם בעיתון עשה גלים, והוליווד (עדיין בתקופת הסרט האילם) עיבדה את סיפור הישרדותה של אורורה לסרט, ואורורה עצמה לוהקה לתפקיד עצמה, משחזרת את סיפורה שלה אל מול המצלמות. הצלחת הסרט לוקחת את אורורה למסע מחוף אל חוף, לספר את סיפורה באופן אישי לקהל שצפה בסרט ורצה לפגוש את האישה.
הסרט עצמו, להבנתי, נע מתיאור באנימציה של הישרדותה של אורורה, לבין קטעים מהסרט ההוליוודי, לבין קטעים מראיונות שנערכו עם אורורה בזקנתה (בשנות ה-80). בצבעים ובסגנונות שונים, הסרט הזה יספר סיפור של אישה שהצליחה לשרוד בקושי, ואח"כ הוליווד עשתה עליה סיבוב.
אוסטריה: קורסאז' (Corsage) – מארי קרויצר
אוסטריה שולחת לאוסקר את אחד הסרטים המדוברים של השנה. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים, ובמהלך ימי הפסטיבל שמעתי עליו זמזום תמידי במסדרונות הסינמטק הירושלמי, אם כי הזמזום היה לא אחיד – חלק אהב, וחלק אחר היה מסויג. אני נמנעתי מהסרט הזה כי לא ממש הבנתי מה הסיפור כאן, ואני גם לא ממש מכיר את הנפשות הפועלות. "קורסאז'" הוא דרמה תקופתית המתרחשת במאה ה-19, והוא שם במרכזו דמות שהייתה באמת – הקיסרית אליזבת' האוסטרו הונגרית. להבנתי, הדרמה התקופתית בוחנת את חייה את אליזבת' (ובאופן ספציפי יותר – כשנה מחייה) לאור המבט הפמיניסטי המודרני. מבט בטריילר מאשש את כל מה שנאמר על השחקנית הראשית: ויקי קריפס כנראה באמת מגשימה את ההבטחה שראינו בה כשהתגלתה לצידו של דניאל דיי לואיס ב"חוטים נסתרים", והיא אכן זכתה בפרס המשחק של מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון על תפקידה בסרט זה. אני רק לא מבין מה המנוע הנרטיבי שמניע את הסרט הזה.
הולנד: הרדמה (Narcosis) – מרטין דה יונג
הטריילר שמצאתי לבחירה ההולנדית לאוסקר לא מתורגם. ובכל זאת, מומלץ לצפות בו. על פניו נדמה שהולנד שולחת לאוסקר סרט 12 טון. סרט כבד מאוד מאוד מאוד. סיפור על משפחה עם אב שהוא צוללן חובב. יום אחד הוא צולל ולא חוזר. והמשפחה נותרת עם האובדן. אמנם נראה לי שהסרט מקפיד לתאר דרמה אנושית בצורה רגישה וכנה (ולכן גם הוא נראה לי סרט מסקרן), אבל, לפחות לפי הטריילר, יש כאן גם חשיבה ויזואלית מעניינת, דרך מקורית להראות משפחה שבבת אחת נכנסת למצב רדום, בבת אחת הופכת ממלאת חיים לגוף מת-חי, טובע תחת עומס השגרה.
איתן 