אוסקר שפה זרה 2023: מקבץ רביעי

רק שלושה ימים עברו מאז פרסמתי את המקבץ הקודם, וכבר התקבצו אל רשימת הסרטים שרוצים אוסקר בשפה שאינה אנגלית עוד עשרה שמות. הקצב הסטרי, ויש עוד לא מעט זמן עד הדד ליין. בינתיים, יחד עם הסרטים שסקרתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) יש לנו כבר 40 סרטים במירוץ. ויהיו עוד. הרבה עוד. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

קרואטיה: מקום בטוח (Sigurno mjesto) – יוראי לרוטיץ'

קרואטיה שולחת לאוסקר סרט שמגיע מעוטר עם כמה וכמה פרסים מפסטיבל לוקארנו. יותר מזה, זהו סרט אוטוביוגרפי שבו הבמאי גם משחק בתפקיד הראשי, בסוג של שחזור מבוים של טרגדיה שהוא בעצמו חווה: "מקום בטוח" הוא ניסיון מתמשך של גיבור הסרט ללוות את אחיו הצעיר הסובל מדיכאון, מצב שגרם לו כמה וכמה פעמים לנסות התאבדות. לפי מה שקראתי על הסרט, כבר בשלב די מוקדם זה ברור שאחד מניסיונות ההתאבדות של האח הצעיר הצליח, ומה שאנחנו רואים עכשיו הוא בעצם מסע חסר תכלית, כי כל מסע ההצלה הזה נכשל. אבל זה גם מה ש, לפחות על הנייר, הופך את הסרט הזה למסקרן יותר עבורי. כי הסרט הזה אמור להיות אודיסיאה של אדם שיהפוך את העולם, ילחם בבירוקרטיה של הממסד שעומד משתומם מול אדם דכאוני ואובדני, יעשה כל מה שניתן לעשות כדי לבטא את אהבתו לאחיו, ובסופו של דבר הוא לא יצליח להציל את האח הזה. (הטריילר, להבנתי, מתאר את הסצנה הראשונה בסרט, שבה, באמצע הפסטורלה, אדם אחד רץ באמוק לשבור את הדלת של הבית כדי למצוא את אחיו מדמם ולהציל אותו).

גוואטמלה: שתיקת החפרפרת (El Silencio del Topo) – אנאיס טאראסנה

גוואטמלה שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי המתעד את סיפורו של אליאס באראהונה. בטריילר הוא נראה נכנס אל אולם בית משפט כדי לתת עדות. בשנות ה-70 הוא שימש כקצין עיתונות של משרד הפנים בגוואטמלה. מסתבר שהשלטון בשנים האלו היה פשיסטי, ובאראהונה היה בעצם אדם שהשתמש במעמדו כדי להציל אנשים. הוא היה חפרפרת במעמקי השלטון. גוואטמלה העושה חשבון עם עברה מנהלת משפט בנושא פשעים נגד האנושות של השלטון הקודם, ובאראהונה נקרא לעדות. זמן קצר לאחר העדות, ב-2014, באראהונה עבר מהעולם, והסרט הזה מנסה להעלות אל הבד את סיפורו, ודרכו את סיפורה של האומה הגואטמלית. הטריילר יפה בעיניי, אם כי הוא כללי מדי, ולא יורד לרזולוציות פרטיות. אם הסרט ידע לתת פנים ושמות לאנשים שסבלו את נחת זרועו של השלטון ההוא, אנשים שבאראהונה ממש הציל, אז אכן הסרט הזה יכול להיות מעניין.

ספרד: אלקאראס (Alcarràs) – קרלה סימון

לפני כמה שנים הסתובב בעולם סרט שנקרא "קיץ 93". אני פספסתי את ההקרנות שלו בכמה הזדמנויות, ודווקא בקורונה מצאתי זמן לראות אותו (בטלוויזיה. אחד הסרטים הבודדים שראיתי במהלך השנה הזאת). ואחרי העיכוב הזה – הסתבר שלטעמי מדובר אכן בסרט חביב, אבל לא הרבה יותר מזה. סימון התגלתה כטובה מאוד בתיאור הווי ומצב רגשי של ילדה צעירה, אבל פחות טובה בהנעת המנגנון הדרמטי כדי שאותה ילדה אכן תעשה משהו שילמד אותה, אותנו, משהו על העולם. הסרט החדש של קרלה סימון כבר זכה בפרס מכובד מאוד – פרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל ברלין בתחילת השנה. נדמה לי שגם כאן, סימון טובה מאוד בתיאור הדינמיקה הקבוצתית של האנשים שבמרכז הסרט, אבל גם כאן אין ממש סיפור, אלא יותר תיאור מצב.

והמצב הוא פשוט: בכפר קטן במחוז הקטלוני של ספרד חיה המשפחה המורחבת שעובדת בקטיף אפרסקים. המשפחה מקבלת הודעה שבעל האדמות חתם חוזה עם חברה כלשהי להתקין במקום קולטי שמש סולארים במקום עצי האפרסק, מה שאומר שהמשפחה תאבד את מקור ההכנסה שלה. וזהו. מהאבא שלא מאמין שהשינוי יגיע, דרך הצעירים יותר שמחפשים פרנסה אלטרנטיבית, ועד הילדים שרק רוצים להיות ילדים – זה המצב. סימון גם מלהקת לסרט נון אקטורס, ואני לא בטוח שיש כאן מספיק רגש שיסחוף את הצופים.

סלובקיה: קורבן (Obet) – מיכל בלאסקו

אירינה, אם חד הורית ממוצא אוקראיני, גרה עם בנה המתבגר איגור בעיירת גבול צ'כית. כשהיא נוסעת לאוקראינה כדי לטפל בענייני ניירת בירוקרטית, הבן שלה מותקף ומגיע לבית חולים. עם חזרתה היא מבקרת את איגור ומנסה להתחיל להבין מה קרה. איגור מספר שהותקף ע"י פורצים מבני המיעוטים, והמשטרה מתחילה לחקור. גורמים ימנים קיצוניים קופצים על ההזדמנות להבעיר את השטח בשנאת הזרים, ואז מתחילים להתגלות חורים בסיפור שאיגור מספר.

הקונפליקט בסרט הזה פשוט, מוסרי, ועם זאת מעניין. יכול להיות סרט לא רע בכלל.

פינלנד: סרט בנות (Tytöt Tytöt Tytöt) – אלי האפסלו

הסרט שפינלנד שולחת לאוסקר כבר הוקרן בישראל כחלק מסופ"ש גאה בסינמטקים לפני כמה חודשים, אבל אני פספסתי אותו, למרות שהוא מאוד סיקרן אותי. להבנתי אין כאן ממש סיפור, אלא יותר תיאור דינמיקה של כמה בנות, חברות, שעובדות בדוכן שייקים, ובחיים האישיים שלהן מנסות למצוא את האיזון בין תשוקה מינית לבין החיפוש אחר אהבה, וכל זה תוך כדי חיפוש אחרי הזהות המינית של כל אחת. נראה כמו סרט כיפי ומרגש.

גיאורגיה: הפסקה גדולה (დიდი შესვენება) – דווית פירצקאלאבה

לא ממש מצאתי טריילר לסרט, אלא רק טיזר קצרצר, כך שקשה לי להחליט מה אני חושב על הסרט הזה. כי מצד אחד, יש כאן כמעט סרט נוסחתי: גיבור הסרט יוזם כינוס מחזור של בית הספר, יותר מעשור מאז ראה את כולם. על פניו מדובר בהעלאת זיכרונות, אבל כמובן שכל הסודות יחשפו. במיוחד הסוד הגדול, שהוא המטרה הסמויה של כל הכינוס הזה – גיבור הסרט מבקש לנקום במי שמירר את חייו אז, כשהם היו בבית הספר. יכול להיות מעניין, יכול להיות גם נוסחתי מדי.

קזחסטן: חיים (Жизнь) – אמיר באיגזין

סרט מדע בדיוני מקזחסטן. זה לא דבר שרואים כל יום. לסרט הזה יש הנחת יסוד מסקרנת: חברת היי-טק המתמחה בדיגיטציה של זיכרונותיהם של לקוחותיה סובלת מבאג קטלני במערכת המוחק בבת אחת את כל הזיכרונות. אז מה עכשיו?

שאלה טובה. הסרט מוקרן בימים אלו בפסטיבל טורונטו, והתקציר באתר הפסטיבל מגלה שיש שם עוד כמה דברים: למשל, דיון על תרבות הצריכה המערבית הפולשת גם למזרח, בדמות בת הזוג של גיבור הסרט, שהיא גם בהריון, אבל גם קונה אובססיבית של מוצרי צריכה, גם אם היא לא ממש צריכה אותם. ומדובר על כלכלה בכלל, כי החברה עצמה, כמו גם העומד בראשה, נמצאים במשבר כספי. וכמובן מדובר כאן על יחסי אדם וטכנולוגיה. גם הקליפ שמצאתי מתוך הסרט לא פותר לי את השאלה: האם הסרט הזה ידע להתביית על נושא אחד מרכזי, האם הוא ידע להכניס אותי אל מתחת לעורו של הגיבור שעובר את המשבר הזה. סרט שנשמע מעניין, אבל גם עם סיכוי גדול ליפול בביצוע של הרעיון.

קוסובו: מחפשים את ונרה (Në Kërkim të Venerës) – נוריקה ספה

קוסובו שולחת לאוסקר סרט שהוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, ופספסתי אותו (סימנתי לעצמי לראות אותו, אבל התנגשות בלו"ז גרמה לי לוותר עליו). זה נדמה כמו סרט מרגש על התבגרות של נערה בתוך סביבה גברית, עמוסה, רועשת. אישה צעירה שלא מצליחה למצוא זמן לעצמה, לא מצליחה לבטא את מה שהיא רוצה. עד שהיא פוגשת חברה חדשה. נערה צעירה ומרדנית שסוחפת אותה למסע גילוי עצמי.

בוליביה: אוטמה (Utama) – אלחנדרו לואיזה גריסי

בוליביה שולחת לאוסקר את אחד מאותם סרטים שלא מספר סיפור, אלא יותר מצלם מצב. במרכז הסרט זוג חוואים מזדקן ממוצא ילידי (שם הסרט, בשפה הילידית, מיתרגם ל"הבית שלנו"). הם חיים עם חיות המשק שלהם באותו מקום כל חייהם. בצורת ארוכה מהרגיל מקשה מאוד על חייהם, כמויות המים קטנות והולכות, וגם בריאותו של הגבר מיתדרדרת. והנכד מגיע מהעיר לנסות לשכנע אותם לעזוב את מה שהכירו כל חייהם, ולבלות את שנותיהם האחרונות במקום שונה ואחר, בעיר הגדולה. והם לא רוצים. למרות שינויי האקלים שמגבילים מאוד את יכולת העבודה שלהם, ולמרות הזדקנותם, ולמרות בריאותם הלא משופרת, הם מעדיפים למות במקום בו הם חיו כל חייהם. וזהו. נראה יפה, ונשמע מעניין, רק אני לא בטוח שזה מחזיק שעה וחצי של סרט.

מונטנגרו: קינת עלי דפנה (Elegija Lovora) – דושאן קסליצ'ה

תקציר הסרט אומר: פרופסור מזדקן נוסע עם אשתו לאתר נופש. הנישואין במשבר, אז הוא הולך לטייל ביער, שם הוא פוגש את אימא שלו, ומתאהב באישה צעירה שהייתה פעם נחש.

זה בדיוק המקום שאמרתי: רגע, מה?!

ומצד שני, חשבתי על אחד הסרטים שראיתי השנה. משהו שנקרא "רדופה" (במקור Men). גם הוא היה סרט מלא סימבוליות, עם המצאות ויזואליות משונות, ולמרות לא מעט בעיות דרמטיות, הסרט ההוא היה מאוד מרשים. נדמה לי שגם הסרט הזה הולך בדרך של אלכס גארלנד, והתוצאה היא כנראה סרט חידתי, לא ממש ברור עד הסוף, גם לא ממש בטוח שעובד דרמטית, אבל משהו שבכל זאת ישאיר סימן אחרי הצפיה.

עד כאן המקבץ הרביעי. יהיו עוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s