אוסקר שפה זרה 2023: מקבץ חמישי

עוד שלושה ימים עברו מאז פרסמתי את המקבץ הקודם, וכבר התקבצו אל רשימת הסרטים שרוצים אוסקר בשפה שאינה אנגלית עוד עשרה שמות. הקצב הסטרי, ויש עוד לא מעט זמן עד הדד ליין. בינתיים, יחד עם הסרטים שסקרתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשוןמקבץ שנימקבץ שלישי, מקבץ רביעי) יש לנו כבר 50 סרטים במירוץ. ויהיו עוד. הרבה עוד. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

בלגיה: קרובים (Close) – לוקאס דונט

לפני כמה שנים הוקרן בישראל סרט הבכורה של לוקאס דונט, "נערה", על נערה טרנסג'נדרית. הסרט זכה לחיבוק חם, אבל אני הייתי מסויג. סרטו השני של דונט היה חלק מהתחרות הרשמית בפסטיבל קאן השנה, והוא גם זכה בפרס הגדול של הפסטיבל (שהוא הפרס השני אחרי דקל הזהב). גם כאן התגובות חמות מאוד, ואני ארצה לתת לבמאי הזה עוד הזדמנות. גם הפעם מדובר על גיל ההתבגרות. גם הפעם מדובר בסרט על זהות מינית. להבנתי יש כאן סיפור על שני נערים, החברים הכי טובים. ביום הראשון של בית הספר מישהו זורק הערה על כך שהם בטח זוג. אולי גם מוסיף איזשהו עלבון על הדרך. החברות בין שני הנערים מתחילה להתפרק על הרקע הזה – אחד הבנים כנראה באמת מתחיל לתהות על זהותו המינית, ועל הקשר הזה שלו עם החבר הכי טוב שלו – האם זאת אהבה, או חברות, האם הוא נמשך לגברים, או שלא? יכול להיות סרט מעניין, שגם נדמה שמצולם נהדר, ומבוים ברגישות. ומצד שני, אני עדיין זוכר את "נערה" לא ממש לטובה.

ונצואלה: התיבה (La Caja) – לורנצו ויגאס

לפני כמה שנים זכה סרטו הקודם של לורנצו ויגאס, "מרחוק", בפרס הראשון של פסטיבל ונציה. כשהסרט הגיע לארץ, חשבתי שהוא היה מעניין אבל לא מספיק טוב. סרטו האחרון של ויגאס, במאי ונצואלי הפועל במקסיקו, היה גם הוא חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה בשנה שעברה, אבל הפעם הוא יצא משם בידיים כמעט ריקות. ודווקא כאן, לפחות על פני השטח, נדמה לי שיש יותר רגש, יותר תזזיתיות, יותר כעס.

הסיפור הוא על נער מקסיקני הנוסע אל הגבול עם ארצות הברית כדי לאסוף תיבה עם שאריות גופתו של אביו המנוח. בדרך חזרה, באוטובוס, הוא מביט מהחלון ורואה גבר הנראה כמו אביו. אבא שלו בחיים! או לפחות זה מה שהוא חושב. הוא יורד מהאוטובוס, וניגש אל הגבר הזה, שמכחיש את הזהות שהנער מנסה להלביש עליו. הנער לא מוותר, ומצטרף אל כוח העבודה שהגבר הזה (אבא שלו?) מהווה חלק ממנו,  ובעקשנותו הוא גם מתחיל לגלות כל מיני עוולות המתקיימות שם ביחסי עובד מעביד, עניינים שמגיעים עד פשעים מחרידים, וכנראה גם הוא מגיע למצב שהוא צריך לפשוע בעצמו.

פורטוגל: הנשמות החיות (Alma Viva) – קריסטל אלבס מאירה

(למרות שהקליפ שמצאתי מתוך הסרט לא מתורגם לאנגלית, מומלץ לצפות בו עד הסוף)

פורטוגל שולחת לאוסקר סרט שלפי מה שהבנתי ממה שקראתי עליו, הוא כנראה יהיה בוסרי, אבל עדיין נראה מסקרן. במרכז הסרט ילדה קטנה (במאית הסרט, שזהו סרטה הראשון, ליהקה לתפקיד הראשי את הבת הפרטית שלה). הוריה הגרו מפורטוגל לצרפת, ושם היא חיה, אבל בחופש הגדול שבקיץ, כל שנה, היא שבה לכפר הולדתה בפורטוגל, ולסבתא שלה. הסבתא הזו ידועה בכפר כ"מכשפה", והיא אכן מקיימת סשנים של סיאנס להעלאת נשמותיהם של המתים. הכינוי "מכשפה" מתייחס גם לחשד שהיא ניהלה בעבר רומן עם בעלה של השכנה. כשהסבתא עוברת מהעולם, עולה חשד שאותה שכנה הרעילה אותה, ובעוד אימא של הילדה והדוד רבים על הירושה, נדמה שהסבתא לא באמת עזבה את העולם, אלא השתלטה על גופה של הילדה לצורך נקמה באותה שכנה.

האיזון בין עולם הרוחות לעולם המציאותי התמים של ילדה הוא מה שיכריע עד כמה הסרט יעבוד רגשית.

אירן: מלחמת עולם שלישית (جنگ جهانی سوم) – הומאן סיידי

בטריילר לא רואים את זה, אבל הבחירה האירנית לאוסקר היא בעצם קומדיית שואה. ואפילו, כנראה, לא רעה בכלל (עופר ליברגל מ"סריטה" חיבב). הסיפור הוא על גבר ששכל את אשתו וביתו ברעידת אדמה לפני כמה שנים, והוא עדיין לא התגבר על כך. הוא הומלס המתקיים בעזרת עבודות דחק באתרי בנייה, אבל אתר הבנייה שהוא עובד בו עכשיו מתברר כסט של סרט על מלחמת העולם השנייה. האדם היחיד שקרוב לו היא אישה חרשת אילמת העוברת בעצמה התעללות מהגברים שבחייה. בגלל צירוף מקרים הוא מקבל תפקיד ניצב בסרט, ולאחר מכן הוא אף עובר להיות התפקיד הראשי בסרט (היטלר!). התפקיד החדש, גם אם מאולתר, מקנה לו תנאים יותר טובים (בימים רגילים הוא הומלס), אז הוא לוקח את מה שהוא יכול. במקביל הוא מנסה לעזור לאישה החרשת אילמת, אז הוא מחביא אותה בסט. כשהגברים בחייה של האישה מחפשים אותה ומתחילים לחשוד בו, מלחמת עולם שלישית פורצת. אין לי אשליות ש"מלחמת עולם שלישית" הוא "החיים יפים", אבל עדיין זה יכול להיות סרט מעניין.

ישראל: סינמה סבאיא – אורית פוקס רותם

ישראל שולחת  לאוסקר סרט פשוט מאוד. ויפהפה. חבורה של נשים עממיות מרקעים שונים נפגשות לחוג קולנוע חובבני במתנ"ס בחדרה. דרך העיסוק בקולנוע סיפוריהן האישיים מתגלים, ונוצר קשר יפה בין הנשים, וביניהן לבין הצופים באולם. סרט מרגש ומומלץ.

בוסניה הרצגובינה: בלדה (Balada) – אידה בז'יץ'

(לא מצאתי טריילר ברשת)

בוסניה הרצגובינה שולחת לאוסקר שהתקציר שלו מעניין, ואז, בשורה האחרונה, אני חושב לעצמי: מה הקשר?!

גיבורת הסרט היא אישה בת 30 החווה משבר רציני מאוד בנישואיה. בינתיים היא לוקחת את הבת הקטנה שלה וחוזרת לגור עם הוריה. חייה בצומת קריטית, מול בן זוגה הנלחם על משמורת על הילדה, לבין הוריה והסביבה בה גדלה המצפים ממנה להתנהג כמו אישה בוגרת, והיא לא ממש רואה מוצא. הדבר היחיד שמביא לה אור באפלה הוא…אודישן לסרט שאמור להצטלם באזור. לפחות אם היה לי טריילר הייתי מנסה להבין.

נפאל: פרפר על השמשה (ऐना झ्यालको पुतली) – סוג'ית בידארי

למרות שהטריילר לא מתורגם, הוא כן נותן מושג על האווירה שבסרט – אווירת הילדות. את הסרט שנפאל שולחת לאוסקר מובילים הילדים, או, בעצם, ילדה אחת בת 13. ילדה שאוהבת ללמוד, שרואה בבית הספר מוצא מן החיים, רואה שם את העתיד, אבל אחיה הקטן דורש תשומת לב, התנאים הכלכליים לא משופרים, והמסורת לוחצת, מסורת שתדרוש ממנה להתחתן בגיל מאוד צעיר. נושאים כמו העצמאות הנשית ונישואין מוקדמים הם בוערים, והם יכולים להיות פתח לדרמה מוגזמת מאוד, אבל נדמה לי ש"פרפר על השמשה" מקרב אותנו לדמויות בעיקר כי הן ילדים וילדות שחיים וחיות את הילדות, ורק אז אנחנו נבין ובעיקר נרגיש עד כמה חבל שהמסורת לוחצת כל כך ומסרבת לקבל שינוי. אני לא תחת אשליה שהנציג הנפאלי יהיה סרט מטלטל, אבל הוא כן יכול להיות חמוד, ובדרכו הצנועה גם מרגש.

רומניה: נקייה (Imaculat) – מוניקה סטאן, ג'ורג' צ'יפר

רומניה מפתיעה, ובוחרת בדרמה הזאת על פני סרטים מוכרים יותר. בין הסרטים שהיו בשורט ליסט של הרומנים היו "נס" המצוין, "מטרונום" הנהדר, וגם RMN של כריסטיאן מונג'יו. במקום כל אלו, רומניה הולכת על דרמה המתרחשת, כמעט כולה, בתוך מוסד לגמילה מסמים. הסרט עוקב אחר נערה בת 18, מכורה להרואין, הנכנסת למוסד שכזה. הסרט, להבנתי, מורכב ברובו ממערכות היחסים השונות עם השוהים במוסד. הנחמדים, המפוחדים, המפחידים, המקלים על תהליך הגמילה, וגם אלו המקשים עליו. בתוך כל אלו יש גם את ההיסטוריה האישית של גיבורת הסיפור, והשדים האישיים שלה. אני מאוהב בקולנוע הרומני, וזה נראה כמו סרט מסקרן מאוד, גם אם לא מאוד שמח.

איסלנד: סיוט (Berdreymi) – גודמונדור ארנר גודמונדסון

הסרט שאיסלנד שולחת לאוסקר דן באלימות בני נוער. במרכזו נער שסובל מנחת זרועו של אביו החורג, בעוד אימו נמצאת תחת השפעת סמים רוב שעות היום ולא יכולה להגן עליו. גם בבית הספר הוא סובל מהצקות עד שנער אחד לוקח אותו תחת חסותו, והוא וחבריו הופכים לבית חם עבורו. אבל הבית החם הזה מגיע עם מחיר – הם בעצם חבורה אלימה, והוא מתחיל להשתתף איתם במעשי אלימות כלפי אחרים. ואז, כשהתעללות האב הופכת לבלתי נסבלת, החבורה תפנה את אלימותה פנימה, כנגד האב.

נראה ונשמע כסרט מעניין, ועם זאת, "סיוט" מכניס לתוכו אלמנטים של חלום (או סיוט), אלמנטים על טבעיים, לכאורה (או אולי גם למעשה) פיוטיים, אבל אולי אלו דווקא יפגעו ברושם הכללי של מציאות קשה (או שאולי דווקא יתרמו לה). האלמנט העל טבעי ושילובו בסרט הוא מה שיקבע אם הסרט באמת ישאיר אפקט דרמטי.

ניו זילנד: מורו (Muru) – טארפה קאהי

קליף קרטיס ("לרכב על הלוויתן", "פרש בודד" הנשכח אבל המצוין) מוביל כאן פרויקט שעל פניו אמור להיות עוצמתי ומרתק. שחזור של פרשה שהתרחשה באמת לפני לא הרבה זמן. לפני כ-15 שנים כוחות הבטחון פשטו על חלק מסוים מקהילת המאורים בגלל מודיעין שהורה להם שבמקום נמצא תא טרור המתכנן פעולות אלימות. הפשיטה מגלגלת שרשרת אירועים קטלנית, ובמרכזה, קליף קרטיס, שוטר ממוצא מאורי, שנמצא בקונפליקט קשה בין נאמנותו למסורת ולאנשי הקהילה שהם בשר מבשרו לבין תפקידו כשוטר להגן על הציבור מפני אלימות. פרויקט מאוד מסקרן.

עד כאן המקבץ החמישי. יהיו עוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s