משולש העצבות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Triangle of Sadness)

גבר דוגמן: אני אגרום לך לאהוב אותי

            אישה דוגמנית: לא חושבת

גבר דוגמן: את תראי

          אישה דוגמנית: בשביל מה זה טוב? שנינו דוגמנים, שנינו יפים, שנינו עשירים, שנינו מצליחים, שנינו נמצאים ביחד כי זה עסק טוב. זה עובד יפה ברשתות החברתיות, וזה מגלגל את ההצלחה שלנו קדימה. אז בשביל מה אהבה?

גבר דוגמן: ובכל זאת, אני רוצה גם רגש עם זה. אני מתערב איתך שאת עוד תתאהבי בי

הדו שיח הזה, פחות או יותר, מתנהל בין שתי הדמויות הראשיות בסוף החלק הראשון של הסרט, והוא סוג של תירוץ למעבר לחלק השני, על היאכטה. אם אני צריך לנחש, רובן אוסטלונד, הבמאי, נמצא כאן בצד של האישה. בצד של האין-רגש. זה כבר סרט שלישי של אוסטלונד שאני רואה, ואני פשוט לא מצליח להתחבר לגל האהבה העולמי שעוטף את הבמאי השוודי הזה. שני פרסי דקל הזהב בקאן, מועמדות לאוסקר, והרבה אהבה ביקורתית, אבל אני נשאר מחוץ למסיבה. נדמה לי שאוסטלונד כל כך נהנה לשחק בקולנוע, כל כך נהנה לטוות את מעשיות המוסר שלו, עד שהוא שוכח שיש אנשים, בני אדם בשר ודם (ורגשות) המושפעים מכל פילוסופיות החברה האלו. או שהוא אולי אף פעם לא האמין בבני אדם. הדרמה היתה החלק החלש גם ב"כח עליון" וגם ב"ריבוע". כאן, ב"משולש העצבות", זה מגיע למצב קיצוני למדי.אני לא מדבר על האישה שכל אוצר המילים שלה בנוי מאותן שלוש מילים בגרמנית (ואני מודה שזה מצחיק אותי כל פעם מחדש). האישה הזאת היא Running Gag בסרט, וזה בסדר. אבל אין לי אפילו דמות אנושית אחת בסרט. הרי כבר בהתחלה יש ויכוח ארוך ומתיש בין גבר דוגמן לאישה דוגמנית בנושא: מי ישלם את החשבון במסעדה. ויכוח שכזה יכול להתחיל ממשהו טריוויאלי שכזה, ולהתפתח למקומות עמוקים בהרבה (ראו, למשל, את החלק המסיים של "לפני חצות" המופתי). הוויכוח ב"משולש העצבות" לא מתפתח. לשום מקום. הוא רק מתארך הרבה מעבר ליכולת שלי לקלוט, והוא חוזר שוב ושוב (ועוד כמה שובים) לאותו מקום. שוב ושוב על אותה נקודה.

אבל את אמרת שתשלמי

    טוב, תיקח

לא רוצה את הכסף שלך

   אז מה אתה רוצה

זה לא על כסף

  קח אשראי

לא רוצה אשראי

וכולי וכולי, וחוזר חלילה במשך הרבה יותר מדי זמן. אלו הם כבר לא אנשים. אלו הם פלקטים מהלכים.

כי האנשים אצל אוסטלונד מדברים פילוסופיה. מצטטים הוגי דעות. מנהלים שיחות חולין בשפה מאוד גבוהה (שאני מאוד בספק אם הם בעצמם מבינים אותה). אין לי שום הרגשה של מציאות לכל אורך הסרט הזה. אנשים לא מדברים ככה, לא מתנהגים ככה.  וכך גם אם אוסטלונד מביים בכישרון סצנות קומיות פסיכיות למדי, זה לא משפיע עלי, כי זה לא משפיע על אף אחד בסרט, למעשה. אין אנשים, אין דמויות בסרט שזה ישפיע עליהן. רק קולבים שעליהם תולה אוסלונד את התזות החברתיות שלו, מבלי שיש בהן רוח חיים. וכך, גם אם יש כאן סצנת תחרות ציטוטים של הוגי דעות, אני מבין שזה מגיע מטעם הבמאי-תסריטאי, שחושף בצורה לא מאוד אינטליגנטית את נושא הסרט, ולא מטעם הדמויות. אין דמויות. הכל נמצא כאן כדי לספר סיפור על הבדלי מעמדות בחברה, רק שאין פה אנשים בסיפור המעמדות הזה.

וכך, כשמגיעים לחלק השלישי של הסיפור, הסרט מתחיל כבר להתארך מדי, והפתרון הופך לצפוי מדי. גם אם לכאורה משום מקום מגיע מוכר רולקס, זה כבר לא מפתיע. רובן אוסטלונד מסתכל על כל האנושות מלמעלה, בלגלוג, ואין כאן אפילו דמות אחת שתסתובב במבוך המרושע הזה ותייצג אותי. אין כאן אפילו דמות אחת שאני יכול להזדהות איתה כאדם אמיתי שמסתובב בעולם הזוי. אין אנשים אמיתיים כאן, אז אני מהר מאוד מאבד קשר עם הסרט הזה.

אני מסכים שרובן אוסלונד הוא במאי כשרוני. ב"משולש העצבות" הוא עובד בעיקר עם עיצוב פס קול אפקטיבי, והוא מרשים מאוד בבימוי התרחשויות רבות במקום מצומצם, אבל כל עכברי המעבדה המתרוצצים כאן הם אנשים ללא נשמה, ללא הרגשת מציאות, וכך אני אולי מתרשם מיכולת הבימוי, אבל נשאר מנותק לכל אורך הצפייה, מה שהופך גם את המסר של הסרט להרבה פחות אפקטיבי, ואפילו צפוי למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s