"הבשורה על פי יהודה" הוא הגרסה הרגועה של זה. ויכוחים, גם מרים, אבל ברוגע. בנועם. מה שמיד גורם לי לחשוב: האם אי פעם התקיימה ישראל כזאת? ישראל של ויכוחים מנומסים שכאלו? הרי הסרט מתרחש בסוף שנות ה-50. לא צריך להיות מאוד מלומד כדי לזכור את משפט קסטנר שהתקיים באותן שנים, למשל. הפרשה הזאת היתה מאוד בוערת בעצמותיהם של אנשי היישוב, אז, והיא גם התבטאה באלימות קשה.
איתן 
היי ראיתי אותו בהקרנה הנוכחית חבל שלא היה q&a הייתי שמח העשיר את הידע הדל שלי בהסטוריה. בכל מקרה אני מסכים איתך הסרט יפה הדיונים הפילוסופים פוליטים היכולים לשקף התנהגות של אנשים שונים בישראל ולמה הם מוכנים להילחם באלימות או בנועם על הערכים הללו ובמקרה של שאול להראות מה המחיר של דעה שונה(ובמקרה של ההורים שלו גם יחס שונה). לדעתי הדמיות הראשיות מתנהגות באופן מנומס בגלל שלשניהם אין משהו אחר לעשות חוץ מלארח אחד לשני חברה ולכן מה שהם חושבים ומעריכים לא יכול לשמש אותם לפעולות ביום יום כי אין להם שגרת יום יום ולכן אין להם על מה לכעוס . דוגמה טובה לזה הייתה כשכל האולם בהקרנה צחק כאשר גרשום צרח על שאול "מי אתה חושב שאתה, ישו?" אני לא הבנתי למה צחקו אבל אני דיי בטוח שאף אחד לא יהיה צוחק אם לדיונים היה משקל יותר משמעותי במערכת היחסים של שאול מאשר לאדיבות ולכבוד ששוררים בין השנים.
יש לי רק הערה אחת שהיא לא לטובת הסרט או לרעתו זה פשוט הרגיש לי מוזר. בסוף הסרט הדיון על ישו זז מהאם נאומי ישו תורמים ליצירת אנשים ערכיים יותר לעומת היהדות להאם אפשר להפריד בין ישו האדם (למרות שגם המיתוסים של ישו יכולים להיות ממוחזרים מעמים אחרים) לבין ישו כלי הפרופגנדה לנצרות? לא שזה דבר רע אלא שינוי הגישה של גרשום שנחוש בדעתו גם בשיחות עם חברים קרובים הפתיע אותי גם אחרי השיחות שלו עם שאול(יכולתי לשאול אותו ,הוא היה מולי, אבל לא הרגשתי בצורך לדבר איתו על זה בפסטיבל כי לא הרגשתי נוח אם השאלה עצמה באותו רגע ועל השאלה שכן שאלתי קיבלתי תשובה מאכזבת). אבל בכנות אני לא צריך תשובה לזה, זה רק הופך את הדמות של גרשום ליותר אנושית.
דבר אחרון שזה ככל נראה הסרט שהכי קרוב באסתטיקה שלו לתיאור של מספר ספר שראיתי בזמן האחרון. הפאזות בסרט מרגישות פחות כהפסקות לרוגע ויותר כמו זמן לתת לקהל לחוש את האטמוספירה מבלי להביא דמות מספר שתאמר לך איך הסצינה נראית ומה הם ההבעות של הדמיות.
סרט נפלא