פסטיבל חיפה 2022: בתולים

כבר כמה וכמה שנים שאני יודע שיש סרט של מאור זגורי בהכנה. את המעט שראיתי מסדרת הטלוויזיה שלו "זגורי אימפריה" לא מאוד אהבתי, אבל כן הייתי ער להצלחה הגדולה שלה, וחשבתי שסרט קולנוע ראשון מאת היוצר המצליח הזה יכול להיות קפיצת מדרגה משמעותית. "בתולים" יצא לצילומים לפני כמה שנים, והעריכה שלו התעכבה מאוד. זה בדרך כלל סימן לא טוב כשסרט נתקע בחדר העריכה. "בתולים" הוא עיבוד של מאור זגורי למחזה שהוא עצמו ביים בתיאטרון לפני בערך עשור. לא ראיתי את המחזה. אני מניח שלא עבודת העיבוד הקולנועי הייתה הבעיה כאן.אני לא מאוד אהבתי את "בתולים" הסרט, אבל אני כן יוצא מההקרנה עם הערכה למאור זגורי. יש כאן סרט עם תעוזה גדולה, ולאו דווקא בכיוון שאתם חושבים. כן, יש כאן לא מעט דיבור על מין, יותר מדי אפילו, אבל זגורי הקולנוען יודע מה לצלם ומה לא. יודע לתת כבוד לשחקניו, לא להיות במאי מציצן, ועם זאת, לא לאבד את הסצנה. בכלל, הצילום של בועז יהונתן יעקב, לרוב על סטדי-קאם שנושם את הדמויות ואת הרגע הדרמטי, מאוד מרשים.

מאור זגורי יצא כאן לעשות סרט שכמעט כולו מתרחש בתוך הראש של גיבורו. אני לא חושב שעשו בישראל פעם סרט כזה. הרי האח הקטן של גיבור הסרט לא באמת קיים. וגם הנערה המעצבנת הזאת (וואי, כמה היא מעצבנת) – גם היא לא באמת קיימת (אחת הבעיות שלי עם הסרט הזה היא העובדה שבסוף הסרט זגורי פותר את החידות האלו. לטעמי היה עדיף להשאיר את המסתורין סביב הקיום הלא קיים של הדמויות בסרט). הבעיה הכי גדולה של הסרט הזה היא שאין כאן תהליך. זה סרט שעומד במקום. ושעתיים (אורך הסרט הארוך מדי) הן הרבה יותר מדי זמן לעמוד במקום.

כל מה שיש בסרט הוא התמודדות של נער צעיר עם אשמה הקשורה לאחיו, ואח"כ גם לאימו. אבל אין ממש התמודדות. יש תיאור מצב. הנער מתייסר. עצוב. כואב. מאוד כואב. מאוד מתייסר. ממש כואב. וממש ממש מתייסר. וזהו. ככה שעתיים.

כן, הוא מנסה למצוא אור בחושך שעוטף אותו. אז יש מין. גילוי תענוגות הסקס. אבל גם זה עשוי לא טוב. יש לגיבור הסרט חבר שילמד אותו איך לאונן, אבל זגורי לא ממלא את עולמו של גיבור הסרט באלמנטים שיהפכו אותו לסוג של ריאליסטי. החבר – זה רק סקס. אין שום דבר מעבר לזה. הנערה הדמיונית – היא רק האופציה הסקסואלית (יש גם מישהי בכיתה שהיא אופציה רומנטית, אבל היא כמעט בכלל לא נמצאת בסרט. רק ברמת ההצהרה). האימא – נמצאת בטירוף חושים בעקבות משהו שקרה בעבר, ואין שם תהליך שילווה אותי בצבעי השיגעון שלה (וחן אמסלם, שתהיה בריאה, מאוד מנסה לברוא דמות שאני אוכל להתחבר לכאב שלה. אבל אין לה סיכוי. התסריט לא מספק לה תהליך, אלא רק תיאור מצב). באף אחד מהאספקטים בחייו של הגיבור אין תהליך שייקח את הנער הזה מנערות לבגרות, מתחושת אשם להשלמה. באף אחד מהאספקטים בחייו של הגיבור אין יותר מצבע אחד.

מה גם שתהליכי העריכה הארוכים מורגשים כאן. יש כאן כמה סצנות מאוד ארוכות, שנמתחות הרבה מעבר לאורך הנשימה ההגיוני. הנערה במשאית הכיבוי הנטושה – יואו, כמה היא מעצבנת. כן, היא האשמה המייסרת אותו, אבל כמה זמן אפשר לצפות בדיאלוג מעצבן עם דמות מעצבנת. אין מספיק שיווי משקל בין הדמויות בחייו של גיבור הסרט, חלקן בכלל לא קיימות, ועדיין, הן קיימות בדמיונו, בנפשו המיוסרת, אבל הן לוקחות זמן מסך ארוך מדי.

והמוסיקה שבסרט אמנם יפה מאוד (אורן בן דוד. לא מכיר אותו, ומגיע לו הקרדיט), אבל הסרט הזה מה-זה-כבד. אין בעריכה שום שיווי משקל בין רגעים מרגשים לבין קלים יותר. כאלו שייקחו אותי למסע רגשי. אין מסע. זה סרט שעומד במקום, בקו רגשי אחיד, קודר, מצולם יפה אמנם, מדברי, חום, מעיק, ועם מוסיקה נוגה ויפה, אבל נמשך על אותו קו במשך שעתיים ארוכות מדי ללא תהליך דרמטי בכלל.

מאור זגורי עשה כאן סרט לא פשוט. משימה נועזת לקח על עצמו זגורי – לעשות סרט שמתרחש כולו בתוך נפש מיוסרת. אבל גם נפש כזאת חווה רגעי רגיעה, אפילו הומור. אין את זה כאן. ומבט בסרט הארוך מדי הזה מראה יוצר עם תעוזה, אבל גם כזה שלא באמת הצליח לפצח את החומר שאיתו הוא עובד. סרט מעניין, אבל מתיש, ולא לטובה. ניסיון נועז שהתפספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s