פסטיבל חיפה 2022: הנפש הטובה

לאורי זוהר ז"ל הגיע סרט יותר טוב

מפיקת קולנוע חילונית שנקלעת למצב כלכלי בעייתי נאלצת לקבל על עצמה פרויקט חדש – סרט הקאמבק של רב חרדי שהיה פעם קולנוען חילוני אבל חזר בתשובה ופרש מעשייה קולנועית. השם אורי זוהר לא נאמר כאן ולו לרגע כאן, אבל ברור לכולם למי הכוונה.אבל זהו רק אחד מהעניינים כאן. הסרט בכלל מתחיל עם הקדמה לא קצרה ודי מיותרת לטעמי. ובכלל, הדבר הראשון שמבחינים בו בהתחלת הסרט היא העובדה שהוא מצולם בשחור לבן. זאת הייתה יכולה להיות זכות גדולה לסרט הזה, להפוך סרט על סרט שיש בו אנשים שמייצגים חברה שסועה – היה אפשר להפוך את הסרט הזה לאמירה יפה אסתטית וטעונה רגשית. אבל כבר מהתחלה ניתן להבין שגם אסתטית הסרט הזה פגום. המצלמה מוחזקת ביד, רועדת, לא בטוחה. לכאורה החיים האמתיים מול החיים בקולנוע. למעשה, הרעד הזה מפריע לי לשקוע בסיפור.

יש כאן קונפליקט מאוד לא מפותח של המפיקה מול בן זוגה לשעבר, ומערכת יחסים מלבבת עם בן זוגה לשעבר לשעבר (אבי ביתה), ומערכת יחסים שסובלת מתת תזונה תסריטאית קשה בין גיבורת הסרט לבין ביתה, ואותה בעיה תסריטאית נוגעת גם לקשר הלא קיים בינה לבין אימא שלה (מה שיוצר את אחת הסצנות הכי מפוספסות בסרט – סצנה שבה היא מתוודה על משהו קשה מעברה, אבל מכיוון שהעניין עם אימא שלה מתקיים בסרט במנות קטנות מדי וברווחים גדולים מדי, אין לו שום משקל דרמטי).

וכל אלו מאפילים על מערכת היחסים המרכזית בסרט – בין המפיקה החילונית לבין הרב שחוזר לקולנוע. ומערכת היחסים הזאת סובלת מסטראוטיפיות קשה שלא מתפתחת ויוצרת מבט לא נעים על הקיצוניות בחברה הישראלית. כשהמפיקה והעוזרת שלה מדברות על הדתי המשונה הזה, הן עושות את זה בלגלוג, בליווי שירים חסידיים. כשהרב אומר שהוא רוצה רק גברים על הסט, אין בכלל רצון לנסות להבין אותו. כל מערכת החוקים הדתית, כל הסיבות למה שהרב עושה – הכול נמצא כאן במשורה, מעט מדי, ומה שיש מגיע מאוחר מדי. השאלה למה הוא בכלל עושה את הקאמבק הזה הייתה צריכה להישאל בשלב מאוד ראשוני. יש כאן דו שיח של חרשים. החילוניים לא מחפשים אפילו להבין את החרדים, והחרדים – הם סתם פרימיטיביים.

חשבתי שיהיה כאן סרט במובן הקלאסי של המילה – שני הפכים שבמהלך ההיכרות שלהם מתקרבים לאט אחד אל השני. מעין "זה קרה לילה אחד" שכזה. איתן ענר, לצערי, הוא לא פראנק קאפרה. הדתי לא מתעניין בחילוניה, וגם הצד הלכאורה ליברלי יותר לא באמת מתעניין בדת. למה שאול המלך? למה דווקא החלק הזה בסיפור? למה עכשיו? מה זה משנה. הסרט זז קדימה בלי שאחד יתעניין בשני. וכל סיפורי המשנה מאפילים עוד יותר על הקשר בין החילוניות והדת, קשר שגם כך לא מאוד מפותח כאן.

אז מה שנשאר זה מורן רוזנבלט, שבאמת נותנת את הנשמה שלה כאן, כאישה שכל מיני אספקטים בעולמה סוגרים עליה באיטיות, והיא אכן מצליחה להראות אישה במצב לא קל. ויש גם את אורי גוטליב, בהופעה שקטה, אמפטית, ותומכת. אבל שני אלו לא מצליחים להרים את הסרט הזה, שרוצה לספר על האין קשר בין חלקים בציבוריות הישראלית, אבל הוא לא באמת מספר את הסיפור הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il