פסטיבל חיפה 2022: ולריה מתחתנת

בחודשים האחרונים מסתבר ש"ולריה מתחתנת" הוא הסרט הישראלי היציג של השנה. הוא זה שהיה בפסטיבל בינלאומי נחשב (ונציה!, וגם טורונטו!), הוא זה שמקבל אהבה גדולה מהאקדמיה הישראלית (בדמות הרבה מועמדויות, אבל רק זכייה אחת), וגם הביקורות שאני שומע מכל כיוון מחבקות, אבל אני ניצב מול כל האהבה שהסרט הזה מקבל, ולא מבין אותה. כי בעיניי זה בסך הכול סרט טלוויזיה חביב. שמאבד את עצמו לדעת על המסך הגדול.

התחלת הסרט. מוסיקה קצבית, סוערת. על המסך לא קורה כלום. רק כותרות פתיחה. המוסיקה נגמרת, ואז הסרט מתחיל. משהו במתמטיות הזאת של שימוש במוסיקה הוא פשוט לא נכון לטעמי. במקום לעבוד על הרגש יותר בערמומיות, להביא את המוסיקה מלמטה, זה עובד יותר כמו סרט טלוויזיה קטן.

בחלק גדול מהזמן יש כאן, בעצם, סיטואציה אחת מרכזית המתרחשת בתוך בית אחד. אנשים הולכים וחוזרים במסדרון, מנסים למצוא פתרון לבעיה. אבל הסרט הזה די נתקע במקום, לא ממש מתפתח, ודי חוזר על עצמו.

יש כאן, בעצם, סוג של ביקורת (לא כל כך) מרומזת על שליטה גברית בנשים. הולריה שמתחתנת משם הסרט היא כלה בהזמנה. שנקנתה בכסף. ומה שנקנה בכסף אפשר גם להחזיר. זה נאמר בפירוש בסרט. וזהו השוט שהגברים מחזיקים מעל ראש הנשים, שמא יתנהגו לא יפה ויישלחו בחזרה לאוקראינה.אבל הולריה הזאת לא מספיק ספציפית. לא ממש ברור מה קורה לה, ולמה היא מקבלת רגליים קרות. הסיטואציה הזאת שבמרכז הסרט עומדת במקום בעיקר מכיוון שהולריה הזאת די שותקת, לא ממש מדברת, בטח לא מסבירה מה עובר עליה, ולמה. אז אין לי גם דרך להתקרב לדמות הזאת, להבין למה היא קורסת תחת הכוח הגברי הזה, ובכך גם הסרט הזה קצת הולך לאיבוד.

מה גם שהצד הגברי לא מאוד ברור. יעקב זאדה דניאל מאוד משתדל, למרות שלהרגשתי הדמות שלו כן היתה צריכה להחטיף איזה פליק למשהו או מישהו, או לפחות לשבור איזו זכוכית. איזשהו גילוי אלימות מאצ'ואיסטית כן היה צריך להיות פה, והדמות של זאדה דניאל היא זאת שהיתה צריכה להביא אותה, בגלל שהוא חסר סבלנות, מפגין את הכוח הגברי שלו כנגד נשים, כמו גם כנגד החנון (תן לי, אני אלמד אותך, אני אעשה בשבילך, אני אדאג לך – הוא כמעט משתלט על חייו של השני), אבל באיזשהו מקום הוא גם נמנע. הסרט הזה קצת מנומס מדי. יש כאן שני גברים – אחד חסר סבלנות, כמעט אלים (אבל משום מה, התסריט לא באמת נותן לו להרביץ, גם מתוך תסכול), והגבר השני הוא חנון פאתטי. אלו הם הגברים ששולטים בנשים? משהו כאן לא מסתדר…

מי שמצילה את הסרט הזה היא לנה פרייפלד. היא מציגה את כל קשת הרגשות – משמחה אמיתית על הפגישה המחודשת עם אחותה, דרך הדאגה לשלומה, ועד הצער על תוצאות המשבר. פרייפלד היא הסמן הרגשי שמחזיק את הסרט הזה בכל זאת בחיים.

אבל חוץ מפרייפלד, מדובר להרגשתי רק בסרט קטן, עם סיטואציה אחת פחות או יותר, שלא באמת מתפתחת, עם מוסיקה שמנסה בכוח להציל את המצב (ולא מצליחה), ועם תסריט שלא באמת מתאים את עצמו לפורמט. כמו שהוא בקולנוע – זה סרט חביב, אבל זניח ולהרגשתי חסר נוכחות אמיתית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il