זה אחד הסרטים הכי מצופים של השנה. ואחד הכי מושמצים. בחלקו בגלל סיבות רכילותיות שלא קשורות לסרט עצמו. ואז יש את אלו שאומרים שגם אם מנקים את רעשי הרקע, זה סרט רע ונורא. ועדיין, מאוד עניין אותי לראות על מה המהומה.
וזה אכן סרט לא טוב לטעמי. אבל צריך לכוון ציפיות:
אם אתם לא מסוג הצופים שנרתעים מסרטים שלא מסבירים את עצמם, שנותנים קרדיט לצופה שיבין לבד, ואפילו מעזים להשאיר חוטי סיפור לא תמיד מוסברים (נגיד, סרט כמו "מתחת לעור", או "רדופה", או "מלהולנד דרייב"), אז אתם כנראה תצאו מאוד מתוסכלים מהסרט הזה. כמוני. כי "אל תדאגי יקירתי" הוא סרט מאוד לא אינטליגנטי.
אוליביה וויילד קיבלה ליד סיפור מסקרן, מרתק, והרגישה את הצורך להסביר אותו כל הזמן. כל פעם שקורה משהו מסוכן יש סאונד של זבוב מעצבן. יש אינסרטים של הבזקים, יש חזרות על דברים שנאמרו – כדי שמי שלא הבין את הסרט לא יפספס כלום.
בכוונה הזכרתי למעלה את "מלהולנד דרייב". זה סרט שרוצה להיות דיויד לינץ', כולל השימוש התכוף במוסיקת פיפטיז מתקתקה. אבל במקום שדיויד לינץ' משאיר את הדברים סתומים בכוונה, וויילד מרגישה את הצורך להסביר חזור והסבר. הקישור לסרט של לינץ' מלפני 20 שנה היה ברור לי בסצנת הרופאה שחוזרת הביתה מיום ארוך של עבודה. גם שם, כמו פה, יש כאילו שבירה של קו הסיפור המרכזי כדי להתחיל לפתור את החידה. לינץ' עשה את פתרון החידה מסובך יותר מהחידה עצמה. וויילד הרגישה את הצורך להסביר לי במילים, ובסצנות אקשן רועמות מאוד (שבגלל ההדגשה המוגזמת שלהן הופכות למגוחכות), ובסאונד מובחן מאוד – וויילד (או שאולי היה כאן לחץ של האולפנים) מאוד מפחדת ממישהו שלא יבין משהו מהסיפור, אז היא מסבירה אותו כל הזמן, במקום לתת לי להיות עם תודעת הגיבורה ולנסות לפתור ביחד איתה את החידה המשונה הזאת.
וזה מאוד חבל. כי יש כאן משל מעניין על חיים מושלמים שאולי הם לא כל כך מושלמים אם הם לא מבחירה. על גברים שבוחרים בשביל נשים, ועל כוח ברוטלי שמופעל על ידי גברים כלפי נשים ששואלות יותר מדי שאלות. יש כאן מעשייה מעניינת, מעוצבת יפה, משוחקת טוב (פלורנס פיו לא רעה בכלל) עם שאלות מוסריות שכל הזמן נשאלות, אבל הצורך של הסרט להסביר את הנמשל כל הזמן הופך את הסרט המעניין הזה ללא רציני. וחבל.