פסטיבל גאה 2022: כאילו אין מחר

הסרט הקודם של ניצן גלעדי, "חתונה מנייר", זכה להערכה לא קטנה, וגם לפרס אופיר (מוצדק מאוד מאוד מאוד) למורן רוזנבלט. אני לא כל כך התחברתי לסרט ההוא. אני חושב שמה שהפריע לי בסרט ההוא חוזר שוב, ובאופן בולט הרבה יותר, בסרטו החדש של גלעדי, "כאילו אין מחר".

"חתונה מנייר" התרחש באיזושהי עיירה בדרום. "כאילו אין מחר" מתרחש בעיר הגדולה תל אביב. כאילו. כי, בעצם, כמעט כל הסרט מתרחש בדירה אחת. ויש בו רק 3 שחקנים. זה הכול.אז אם אתה, בעצם, עושה סרט קאמרי, אז תעשה סרט קאמרי. קטן. אבל ניצן גלעדי מכוון מאוד גבוה. כאילו זאת בושה לעשות סרט קטן ופשוט. אז כל הסרט צבוע באורות וורודים ואדומים בוהקים מאוד, ורוב הסרט מלא מוסיקת טכנו. כי זו מה שהומואים עושים. סמים, וטכנו. וסקס. זה כל מה שהומואים עושים.

וזה מאוד בעייתי כשהבימוי אולי מנסה להראות עשיר כשזה ברור שהוא לא, אבל בעצם הבימוי עצמו מפספס את שתי הנקודות הדרמטיות העיקריות שיש כאן: בתחילת הסרט, האירוע המחולל. הפיגוע במצעד הגאווה. לא רואים כלום. רק קצת אנשים בורחים, וזהו. יש את הסרטים האלו שאין להם כסף, אז הם מוסיפים המון סאונד של סביבה, אבל לא מראים כלום ממה שקורה. אז זה "כאילו אין מחר".

וזה היה איכשהו עובר, אם לא היה ההמשך. הרי פיגוע זה אירוע טראומתי. אז גיבורינו עולים לדירה…וזהו. סמים, ודיבורים על סקס, ואח"כ מצטרף השלישי, אז גם ממש סקס, ועוד סמים, ועוד סקס. הסרט הזה גם מאוד חוזר על עצמו, וגם לא ממש מגיב לסביבה. להגיד "אני מפחד" ולהרגיש "אני מפחד" אלו הם שני דברים שונים. ישראל אוגלבו בתפקיד הראשי לא מצליח להעביר לי את ההרגשה של המצוקה של הדמות שלו, וגם התסריט לא ממש מספק לו אפשרויות. זה ברור שהסקס והסמים הם בריחה, אבל זה נראה כאילו זה מה שהם עושים גם ביום יום, אז למה היום הזה שמספרים לנו עליו שונה?

המקום שבו הסרט הזה קצת כן עובד הוא בגזרת שחקני המשנה. מורן רוזנבלט גם כאן, והתרומה שלה היא בעיקר באינטראקציה שלה עם הדמות הראשית. באמת ניתן להאמין ששניהם חברים מאוד טובים, רק שהתסריט לא באמת זורק עליהם מכשולים שהחברות שלהם תעזור לשניהם להתגבר עליהם. הפיגוע לא באמת נוכח בסרט.

ואז יש את דין מירושניקוב. הדמות שלו היא הבאמת מעניינת כאן. הוא היחיד שמצליח איכשהו לעבור כדמות במצוקה אמיתית, והספק בנוגע למי שהיא באמת הוא אמנם חלק מקרטע בתסריט, אבל מירושניקוב מצליח להפיח חיים בדמות מרתקת בנקודה מרתקת בזמן. רק שהוא דמות משנית, והסרט לוקח את נקודת המבט של ההומו שעושה סקס וסמים ועושה כאילו שהוא מפחד למרות שאני לא מרגיש את זה.

ואז מגיעה נקודת המפנה הדרמטית השנייה. גם זה לא מבויים נכון, וגם את זה לא ממש רואים. לא צריך הרבה כסף כדי להראות את מה שקורה, אבל גלעדי מסתתר מאחורי ניאון ורוד ואדום בוהק כדי לעשות רושם של סרט עשיר, אבל מאחורי הכסף לא באמת רואים מה קורה.

אז זה "כאילו אין מחר". סרט פשוט שמנסה לעשות קולות של סרט מושקע, אבל מאחורי הפוזה לא באמת יש סרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s