עולם מוזר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Strange World)

לפעמים יש סרטי אנימציה שמופצים בישראל גם בגרסה לא מדובבת, סימן לכך שמדובר בסרט לכל המשפחה, סרט שעשוי לעניין גם מבוגרים. יש הבדל בין לעשות סרט לילדים לבין להתיילד. לפעמים אפשר להתייחס לילדים כאילו הם מבוגרים, רק עם קצת פחות ניסיון. הסרטים של פיקסאר, על פי רוב, יודעים לעשות את זה. "עולם מוזר", שהוא לא סרט של פיקסאר, עושה קולות של סרט לכל המשפחה. הוא לא.

הוא אפילו לא סרט מתיילד. הוא סתם סרט שטחי ומאכזב.כי הנושא כאן הוא יחסי הורים וילדים. ויותר מדויק: אבות ובנים. לכאורה, הסרט הזה הוא הכי להמשיך לקרוא

מריה מתחילה מחדש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Maria Rêve)

איזה סרט מרושל, בחיי.

יש לסרט הזה כל מה שהוא צריך כדי להיות בילוי אחה"צ נעים ולא מחייב בקולנוע. שחקנית אחת טובה, כוונות טובות, פריז, צרפתית, וגם מחשבה מעניינת מאחורי התסריט.

אבל אין ממש תסריט. ומה שיש מרושל מאוד.

כי "מריה מתחילה מחדש" הוא סרט על אישה שמכניסה לתוכה, פתאום, אמנות. והרגע הזה שבו האמנות משפיעה עליה משנה אותה לנצח. סרט, שיר, ריקוד, פיסול, או סתם אמנות מיצג. כל אלו נמצאים בסרט, ולכל אחד מאלו יש פוטנציאל לגעת בנו, באמת לרגש אותנו, ובתגובה אנחנו גם יכולים לשנות משהו בהתנהגותנו.

הבעיה של "מריה מתחילה מחדש" היא שהוא לא באמת מתייחס ברצינות לעצמו. הוא מציג אישה שמתחילה לעבוד בבית ספר לאמנות כמנקה. היא מסתובבת בסביבה שבה אמנות נוצרת, אבל הסרט בעיקר לועג ליצירות האמנות האלו שאמורות להשפיע בצורה כל כך עמוקה על גיבורת הסרט. יש בסרט הזה לא מעט נאומים פלצניים של יוצרי היצירות ו/או של המורים שהם מבקרי היצירות. הם מסבירים את היצירות במילים גבוהות, שנדמות לא קשורות לכאן ועכשיו, ולא באמת מרגישים אותן, לא נותנים לגיבורת הסיפור (ודרכה  -לנו, הצופים) באמת להתרגש מהיצירה, ולהבין משהו על חייה (חיינו). ויש גם את סיפור החמאה – עוד לגלוג על האמנות שאמורה לרגש אותנו כל כך.

יש משיכה מינית מאולצת, מגוחכת, בין שתי דמויות מהסגל בבית הספר. אלמנט מיותר בסיפור.וגם כשיש בסרט סצנה אחת יפהפייה ש להמשיך לקרוא

תלויה באוויר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fall)

צריך לומר ביושר: זה לא ממש סרט. וחשוב לדעת את זה לפני שנכנסים לאולם ההקרנה. "תלויה באוויר" הוא יותר תרגיל קולנועי מעניין, ואפילו מוצלח למדי. כמו עבודת גמר של סטודנט שמקבלת ציונים גבוהים ונכנסת אחר כבוד לתיק עבודות שיוכל להראות בעתיד למי שירצה לשכור את שירותיו. מצד שני, אם שופטים אותו מול כל סרט אחר שמוקרן באולם הסמוך, אז "תלויה באוויר" הוא מגוחך, טיפשי, ואפילו מעצבן.

בגדול, "תלויה באוויר" הוא סרט על שתי נשים צעירות על עמוד. זה כמעט כל הסרט.שתי נשים ועמוד אחד מאוד גבוה. זאת גם הסיבה שהלכתי לראות את הסרט הזה. מתוך הצמצום של הדמויות ושל המקום ניתן ליצור דרמה אפקטיבית מאוד. "תלויה באוויר", כאמור, לא עושה עבודה טובה בצד הזה, אבל הוא מ להמשיך לקרוא

הפייבלמנים: הביקורת

(שפם הסרט במקור: The Fabelmans)

החיים זה לא סרט. אבל אולי גם קצת כן

סטיבן ספילברג. שמעתם אולי על הבמאי הזה. כן, גם אני שמעתי, וגם ראיתי כמה סרטים שלו. אבל עכשיו אומרים שזהו הסרט האישי ביותר שלו, החשוב והטוב ביותר שלו מזה כמה וכמה שנים. הסרט שבו הוא מספר בעצם על עצמו, ועל איך הוא הפך לבמאי קולנוע. היו כמה הקרנות מוקדמות של הסרט, אבל פספסתי את כולן (בעיקר כי הייתי בשבוע שעבר בחו"ל). אז הלכתי לראות את הסרט מיד כשהוא יצא. עוד הספקתי לקרוא ביקורת (יפה) של יאיר רוה על הסרט. זה לא סוד שספילברג הוא אחד הבמאים הכי אהובים על רוה, ובביקורת שהוא כתב ניתן למצוא סוג של מדריך נבוכים לכל הנקודות שבהן ספילברג עושה מעין הומאז' לעצמו ולסרטים ישנים שלו ושל אחרים. וכל הזמן הזה, בעוד אני נכנס לאולם ומחכה להתחלתו של הסרט, אני חושב: מה אם ילד בן 12 יכנס עכשיו לראות את הסרט? מה אם יש ילד שכזה שלא מכיר את אי טי, ואת רשימת שינדלר, ואת דו"ח מיוחד, ועוד כמה וכמה סרטים שכאלו? מה אם יש ילד שיכנס לאולם לראות את "הפייבלמנים", ילד שכזה שההורים שלו היו בעצמם ילדים כשספילברג התחיל את הקריירה? האם ניתן להינות, להתרגש, לצחוק, ולהבין בכלל את הסרט הזה בלי כל הידע המוקדם?אחרי שראיתי את הסרט, לדעתי התשובה היא: כן, אבל להמשיך לקרוא

התפריט: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Menu)

איזה סרט מטופש, בחיי…

אני מודה שלא ציפיתי להרבה. הטריילר נראה לי דבילי. אבל איכשהו התחילו להגיע ביקורות חיוביות, וממה שראיתי מאניה טיילור ג'וי (למשל, "אתמול בלילה בסוהו" המצוין), אני מחבב את הגברת הצעירה הזאת, אז הלכתי.

ואיזה סרט מטופש זה. הוא כל כך מוגזם, בכוונה מוגזם, ואין בו רגע שלא צפיתי מקילומטרים.הרי כבר מהתחלה כולם פ להמשיך לקרוא

מילה שלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: She Said)

אני מודה שהלכתי לראות את הסרט הזה עם חששות גדולים. הטריילר היה לא מלהיב, נתן לי הרגשה של סרט חלבי מדי, על נושא חשוב מדי; הבמאית הגרמנייה, מריה שרדר, אמנם עשתה סרט יפהפה בגרמניה לא מזמן (ועדיין ניתן למצוא בישראל את "הגבר המושלם שלך" שהיא ביימה), אבל היא גם חתומה על סרט ישראלי מאוד לא טוב מלפני כ-15 שנה שנקרא "חיי אהבה"; ובעיקר, יש לי הרגשה שהסיפור הזה של הארווי וויינסטין הוא אירוע שעדיין מתגלגל. תנועת "מי טו" הוא דבר שעדיין קורה. עדיין לא עבר מספיק זמן, ואין לי עדיין מספיק פרספקטיבה, אין לי עדיין אפשרות לקחת מרחק מהנושא הזה כדי להעריך עד כמה הוא חשוב באמת. ומכאן גם מגיעה ההרגשה החמוצה שאולי יש כאן אופורטוניזם הוליוודי קר רוח – לנסות להרוויח סרט חשוב, פרסים, וגם הרבה כסף בקופות, מהנושא החם של השנים האחרונות.

אז אחרי שראיתי את הסרט, אני עדיין חושב שמדובר בסרט מאוד לא מבריק, בעייתי מאוד קולנועית (ומכיוון שמדובר בנושא חשוב, אז בעייתי גם מבחינות אחרות), אבל לא מהסיבות שמניתי למעלה. ואני חושב שאת הבעיה הגדולה של הסרט ניתן לתמצת במשפט אחד: תפסת מרובה לא תפסת.

סרטי ביוגרפיה טובים מעשרים השנים האחרונות למדו טריק יפה: לא לספר את כל סיפורה של הדמות, מילדות דרך הצלחה ועד זקנה, אלא למצוא אירוע חשוב אחד בחיי הדמות, להתמקד בו, ומתוך התנהלות הדמות באותו אירוע ללמוד על חייו באופן יותר כללי. כך היה לנו, למשל, את "פרוסט/ניקסון", שהתמקד בסדרת ראיונות של דיויד פרוסט עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון וזנח את כל מה שהיה לפני כן; "המלכה" שהתמקד באפיזודה בחיי המלכה אליזבת' הקשורה במותה של הנסיכה דיאנה, וזנח את כל מה שהיה לפני כן (את שני הסרטים האלו כתב התסריטאי פיטר מורגן); וגם את "לינקולן" (תסריטאי טוני קושנר), שהתמקד בחודש גורלי בחייו של אברהם לינקולן, וזנח את כל מה שהיה לפני כן."מילה שלה", אולי בגלל שהאירוע הזה של נפילת הארווי וויינסטין עדיין טרי מדי, לא יודע להתמקד. הרבה יותר מדי ד להמשיך לקרוא

הוועידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Die Wannseekonferenz)

אוי, איזה סרט מתיש…

לפעמים יש הפתעות בקולנוע. ולפעמים מקבלים בדיוק את מה שציפית לקבל. "הוועידה" הוא מהסוג השני. כבר כשראיתי את הטריילר חשבתי שאקבל סרט יבש וחסר עניין אמיתי. זה בדיוק מה שקיבלתי. הרי כבר הוויס-אובר בהתחלה לא שייך לאף אחד. מעין מספר כל יודע, לא דמות אחת שתוביל את הסיפור. גם אין ממש דמויות. ההתחלה (הארוכה מדי) מציגה גלריה רחבה של דמויות שמגיעה לטירה שהיא מקום ההתרחשות של הסרט. אחת הדמויות מביטה בכל האנשים שהתקבצו למקום הזה ואומרת למישהו אחר: אני לא אצליח להבדיל בין כולם! נכון, אומר לו חברו, אבל תשים לב לאדם הזה – ומצביע על מי שמציץ לרגע בחלון. כלומר – ניסיון להבחין בדמות אחת שתוביל את הסיפור מתוך כל האנשים.אבל אין באמת אחת כזאת. מרגע שמתחילה הוועידה, יש כאן בעצם לחץ בלתי פוסק על האוזן. כמויות עצומות של מלל, מבלי באמת לייחד כל אחד ואחד (אין כאן כמעט נשים. רק מזכירה אחת). כל אחד שמדבר נשמע לי בדיוק כמו להמשיך לקרוא

טוקיו רועדת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tokyo Shaking)

ובסוף הסרט נכנסת גיבורת הסרט למעלית, ואני חושב: זהו? זה כל הסרט?

זה לא שסבלתי בצפייה. יש כאן שחקנית אחת נהדרת, וצילום יפהפה, וכמה רגעים יפים בבימוי, אבל יש כאן הרבה דברים מחופפים, אלמנטים שהיו צריכים הרבה יותר חשיבה, יותר הקפדה. אולי הסרט הזה היה צריך לסגור פוקוס על מה הוא בדיוק רוצה לפני שהוא מתחיל לספר לנו את הסיפור.

אני מאוד אוהב סרטים וסיפורים על הבדלי תרבות. על ההבנה שגם אם אני ישראלי, ואני נפגש עם יפנית, שנינו, בסופו של דבר, בני אדם. הייתי חושב שאם נעשה כאן סרט על אישה צרפתייה שנמצאת ביפן לצורך עבודה, ואז צריכה לטפל במשבר פתאומי מול אנשים מתרבות שונה, הדבר הראשון שהייתי חושב שהם ידברו בשפות שונות. או לפחות יתקשרו באנגלית שבורה. הבחירה של הסרט הזה היא ש(כמעט) כולם ידברו צרפתית. יש כאן דמות יפנית שמדברת צרפתית שוטפת (שחקנית בשם יומי נאריטה. מקסימה), וכמעט כל שאר האנשים כאן מדברים גם הם צרפתית, כך שמחסום השפה, הראשון שאנחנו צריכים לעבור כשאנחנו בארץ זרה, המחסום הזה לא קיים. וכך, כשהדמות הראשית צריכה לנהל משבר בארץ זרה, אלמנט חשוב בדרמה האנושית הולך לאיבוד.

עוד בעיה שיש לסרט הזה היא עיצוב דמויות המשנה, שלא נותנות לדמות הראשית שום קונטרה דרמטית. מצד אחד יש את הבוס שנותן לה הוראות, ומצד שני את בן הזוג. שניהם כתובים בתסריט כדמויות היסטריות, אגואיסטיות, שלא מקשיבות בכלל למצוקה האנושית, ורק צועקות הוראות מרחוק. למעשה, דמויות המשנה האלו כאילו נמצאות במעין קומדיה, והשחקנית הראשית משחקת בדרמה.והבעיה המרכזית שלי עם הסרט נאמרת במילים ברורות (גם בטריילר, אגב): הגיבורה לא פועלת מ להמשיך לקרוא

הבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Son)

אז אחרי "האב", מגיע "הבן". אם ב"אב" חקר פלוריאן זלר, הבמאי (שגם כתב את המחזה שעליו מבוסס הסרט), את הדמנציה, ממש הכניס אותי, הצופה באולם, אל תוך עורו של אדם הסובל מדמנציה בעזרת תסריט מבריק ומשחק מצוין של השחקנים, ב"בן" מנסה זלר לחקור את הדכאון הקליני. אבל מה שהיה כל כך מבריק ומצוין ב"אב" נעדר כמעט לחלוטין מ"הבן", ומה שיוצא הוא סרט מכובד, אבל חסר כל אפקט.

מכובד – כי אני אכן מרגיש בכנות מצד היוצר. יש רגעים שבהם הבן באמת מצליח לתאר את חוסר האונים שלו. את ההרגשה שכואב לו. כל הזמן. והוא לא מצליח לראות אור בקצה המנהרה. יו ג'קמן בתפקיד הראשי מצוין, מראה גם הוא את חוסר האונים בחוסר היכולת להתמודד עם מחלה חמקמקה שכזאת.

אבל הסרט הזה הרבה פחות אפקטיבי מקודמו בעיקר כי אין לו ממש ספציפיקציה. הבן חוזר ואומר שכואב לו, ושהוא עצוב, שהוא לא יודע מה עובר עליו, והוא מזעיף פנים כמעט כל הסרט (חוץ מסצנת ריקוד אחת שמעלה חיוך, הוא כל הזמן עצוב. כל הזמן) – אבל אף פעם אין כאן הבנה של מה בדיוק כואב לו. מהן הפעולות המדויקות שמתרחשות בעולם שגורמות לו צער כל כך גדול. והאמת שהסרט הזה טרגי – התשובה בעצם נמצאת בסרט. היא מונחת בפתח וכולם רואים אותה – אבל אף אחד לא מרים את הכפפה ומתחיל באמת להפוך בשאלה הזאת.כי מדובר, בעצם, על ה להמשיך לקרוא

לזלי היקרה: הביקורת

(שם הסרט במקור: To Leslie)

זה סרט יפה. אבל לוקח לו ה  ר  ב  ה זמן להתניע.מתוך כשעתיים של סרט, כמעט חצי מהזמן (בהערכה גסה) מוקדש לאיזשהו ריטואל חוזר ונשנה וחוזר של דמות אלכוהוליסטית שמחפשת רק את בקבוק המשקה החריף הבא, את הכוסית הבאה. שקרים, תחמנות, פיתויים, הכול עובד. אין אפילו רגע אחד בכל החלק הראשון של הסרט שבו נדמה שהדמות המכורה הזאת מנסה להיגמל. לא בשביל הבן שלה, ולא בשביל אף אחד אחר. היא תחת ענן אלכוהולי מתמיד, ואין לי כל דרך ל להמשיך לקרוא