תתקשרי לג'יין: הביקורת

(שם הסרט במקור: Call Jane)

בסוף הסרט, הנשים עומדות על מדרגות בית המשפט העליון, חוגגות את ההחלטה ההיסטורית רו נגד וויד, ההחלטה בעד זכות האישה על גופה (או במילים פשוטות: ההחלטה שאפשרה לבצע הפלות). ההפקה של "תתקשרי לג'יין" יצאה לדרך לפני שאותו בית משפט הפך את ההחלטה ההיסטורית הזאת, ממש לאחרונה, מחריף את הדיון הכול כך מקטב בציבוריות האמריקאית בעשורים האחרונים.

רוצה לומר: מדובר בסרט רציני. חשוב. אבל גם מדובר בסרט חרפה.הבעייה המרכזית של הסרט היא שהוא לא החליט אם הוא קומדיה או דרמה.

כי בתור דרמה "תתקשרי לג'יין" הוא בדיחה עצובה. לאף אחת מהדמויות כאן אין נפח. אין קונפליקטים. הכול נפתר תיק תק, ללא התלבטויות, ללא הרהורים. ההתנגדות להפלות נשענת, בחלקה הגדול, על הדת, אבל המשפחה הזאת אינה דתית במיוחד, אז הקונפליקטים כאן מוקצנים בכוונה עד שאין ממש אפשרות לבחור אחרת. וזה מתחיל כבר בסצנה ראשונה (והמביכה למדי): גיבורת הסרט נמצאת בכינוס של חברה עשירה בבית מלון מפונפן, וברחובות המקיפים את בית המלון יש הפגנות סוערות. יש אפילו אלימות משטרתית. גיבורת הסרט יוצאת לרחוב, מביטה, והולכת הלאה. מעכשיו היא רוצה לדעת מה קורה מסביבה.

אח"כ היא נכנסת להריון, אבל ההיריון ממש מסכן את חייה (זה לא ספוילר. זה נמצא בטריילר). אז הפתרון פשוט – לעשות הפלה. אין ממש התלבטויות. וכך הלאה – הכול קורה מהר מדי, בלי לעצור ובלי לשאול שאלות מוסריות. בן הזוג לא ממש נמצא בסרט (הוא עורך דין, אבל לא רואים אותו יותר מדי); הבת הגדולה – לא ברור מה התפקיד שלה בסרט. אני לא יודע עליה כלום (יש לה חבר? חברה? מה היא יודעת על מין בכלל?). הבזבוז הכי משווע של הסרט הזה הוא השכנה, בגילומה של קייט מארה. הרי היא שחקנית נהדרת עם כשרון מוכח (למשל בסרט הזה). ואין לה שום תפקיד בסרט, ומה שכן יש לה הוא קלישאתי להחריד (וכשהקלישאה הזאת הגיעה, רציתי לזרוק עגבניות על המסך). וכן הלאה – כל הדמויות כאן חייכניות, הכול נע על מי מנוחות, אבל אין להן ממש קונפליקטים דרמטיים, ומה שיש כל כך פשטני עד שהוא נפתר מהר, וכך כל הדיון הרציני הזה על הפלות לא מתקיים בכלל בסרט.

אז אולי זאת בכלל קומדיה? זה יכול להיות רעיון מבריק, לעשות קומדיה על הפלות. זה יכול להפוך את היצירה לסאטירה חדה מאוד. אבל זה ידרוש להקצין מאוד את הסיטואציות, ולכתוב הרבה בדיחות, סט אפים, ופייאופים. מה שיש הוא סצנה אחת של הסתכלות במראה כדי לראות מה יש שם למטה, וסצנת סטריפטיז אחת. וזהו. כל השאר נעים, וזורם, והופך את הסרט ליצור כלאיים, לא מצחיק, ולא מרגש.

כל הדיון על זכות האישה על גופה הוא דיון שנמצא ממש בנפשם של הרבה מאוד אנשים בארה"ב ובכל העולם. הסרט הזה לא נענה לפטאליות של הדיון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s