הבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Son)

אז אחרי "האב", מגיע "הבן". אם ב"אב" חקר פלוריאן זלר, הבמאי (שגם כתב את המחזה שעליו מבוסס הסרט), את הדמנציה, ממש הכניס אותי, הצופה באולם, אל תוך עורו של אדם הסובל מדמנציה בעזרת תסריט מבריק ומשחק מצוין של השחקנים, ב"בן" מנסה זלר לחקור את הדכאון הקליני. אבל מה שהיה כל כך מבריק ומצוין ב"אב" נעדר כמעט לחלוטין מ"הבן", ומה שיוצא הוא סרט מכובד, אבל חסר כל אפקט.

מכובד – כי אני אכן מרגיש בכנות מצד היוצר. יש רגעים שבהם הבן באמת מצליח לתאר את חוסר האונים שלו. את ההרגשה שכואב לו. כל הזמן. והוא לא מצליח לראות אור בקצה המנהרה. יו ג'קמן בתפקיד הראשי מצוין, מראה גם הוא את חוסר האונים בחוסר היכולת להתמודד עם מחלה חמקמקה שכזאת.

אבל הסרט הזה הרבה פחות אפקטיבי מקודמו בעיקר כי אין לו ממש ספציפיקציה. הבן חוזר ואומר שכואב לו, ושהוא עצוב, שהוא לא יודע מה עובר עליו, והוא מזעיף פנים כמעט כל הסרט (חוץ מסצנת ריקוד אחת שמעלה חיוך, הוא כל הזמן עצוב. כל הזמן) – אבל אף פעם אין כאן הבנה של מה בדיוק כואב לו. מהן הפעולות המדויקות שמתרחשות בעולם שגורמות לו צער כל כך גדול. והאמת שהסרט הזה טרגי – התשובה בעצם נמצאת בסרט. היא מונחת בפתח וכולם רואים אותה – אבל אף אחד לא מרים את הכפפה ומתחיל באמת להפוך בשאלה הזאת.כי מדובר, בעצם, על ה להמשיך לקרוא