טוקיו רועדת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tokyo Shaking)

ובסוף הסרט נכנסת גיבורת הסרט למעלית, ואני חושב: זהו? זה כל הסרט?

זה לא שסבלתי בצפייה. יש כאן שחקנית אחת נהדרת, וצילום יפהפה, וכמה רגעים יפים בבימוי, אבל יש כאן הרבה דברים מחופפים, אלמנטים שהיו צריכים הרבה יותר חשיבה, יותר הקפדה. אולי הסרט הזה היה צריך לסגור פוקוס על מה הוא בדיוק רוצה לפני שהוא מתחיל לספר לנו את הסיפור.

אני מאוד אוהב סרטים וסיפורים על הבדלי תרבות. על ההבנה שגם אם אני ישראלי, ואני נפגש עם יפנית, שנינו, בסופו של דבר, בני אדם. הייתי חושב שאם נעשה כאן סרט על אישה צרפתייה שנמצאת ביפן לצורך עבודה, ואז צריכה לטפל במשבר פתאומי מול אנשים מתרבות שונה, הדבר הראשון שהייתי חושב שהם ידברו בשפות שונות. או לפחות יתקשרו באנגלית שבורה. הבחירה של הסרט הזה היא ש(כמעט) כולם ידברו צרפתית. יש כאן דמות יפנית שמדברת צרפתית שוטפת (שחקנית בשם יומי נאריטה. מקסימה), וכמעט כל שאר האנשים כאן מדברים גם הם צרפתית, כך שמחסום השפה, הראשון שאנחנו צריכים לעבור כשאנחנו בארץ זרה, המחסום הזה לא קיים. וכך, כשהדמות הראשית צריכה לנהל משבר בארץ זרה, אלמנט חשוב בדרמה האנושית הולך לאיבוד.

עוד בעיה שיש לסרט הזה היא עיצוב דמויות המשנה, שלא נותנות לדמות הראשית שום קונטרה דרמטית. מצד אחד יש את הבוס שנותן לה הוראות, ומצד שני את בן הזוג. שניהם כתובים בתסריט כדמויות היסטריות, אגואיסטיות, שלא מקשיבות בכלל למצוקה האנושית, ורק צועקות הוראות מרחוק. למעשה, דמויות המשנה האלו כאילו נמצאות במעין קומדיה, והשחקנית הראשית משחקת בדרמה.והבעיה המרכזית שלי עם הסרט נאמרת במילים ברורות (גם בטריילר, אגב): הגיבורה לא פועלת מתוך אומץ, אלא מתוך בושה. היה יותר מעניין לראות את הגיבורה אולי מתחילה לעשות דברים מתוך בושה, אבל ממשיכה מתוך איזושהי הבנה שכל האנשים כאן סובלים מאותה מצוקה, גם אם הם יפנים, והבחירה להתעופף חזרה הביתה ולעזוב את כולם לצרות שלהם היא אגואיסטית, ובגלל זה היא נשארת. את זה יש מעט מדי, והרבה יותר מדי מאוחר בסרט (ואז, יש באמת קצת שפה יפנית שהיא לא מבינה). עד אז היא בעיקר נסחפת עם הזרם, לא ממש מנהלת את המשבר, אלא נותנת לדמויות המשנה לתת לה הוראות, והיא רק מנסה כל הזמן למלא את ההוראות האלו.

מצד שני, יש את קארין ויאר. השחקנית הנהדרת הזאת יוצרת את הדמות הראשית כאחת שבאמת מנסה לנהל את החיים תחת לחצים לא רגילים, וקל מאוד ללכת איתה לכל המקומות הדרמטיים האלו. כשהדמויות מסביבה הן דמויות מקרטון (הבוס, בן הזוג, אפילו הילדים), היא (כמעט) היחידה שאני יכול להאמין לה, דמות עגולה ואנושית. כמו כן, הבימוי בכל זאת מייצר כאן כמה רגעים יפים, בעיקר בגלל שטוקיו מצולמת כמקום נוצץ ומרשרש, אבל גם רגע הרעידה עצמו מבויים בסבלנות ובהדרגה, כך שאני חווה את הדרמה ביחד עם האנשים שעל המסך.

אז בסוף היא נכנסת למעלית, ואני חושב שחבל שלא היתה כאן הקפדה על כל המרכיבים של הדרמה, כי יש כאן חומר יפה, אבל הסרט לא מפותח מספיק דרמטית, והאפקט שלו הולך לאיבוד למרות כמה רגעים יפים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s